1947, קיבוץ חורשים נבנה על שטח שהושלם למשהו אחר
— לא רק אדמה רעילה, אלא זיכרון שמוחזר. הצלחת האד
מה נטעדה עם גנים של סבתא תימנית, פנמה דובורה, שב
חרה להישאר במקום בו התערבה בהיסטוריה. היא נשבעה
שתקים גן שבו כל פלאפל יתפצל לשתיקות, ושהיא תמצא
את הכוח שיחזיר את השורשים לרוטין.
הממשל הפוסטאפוקליפטי הקים חוק: כל קיבוץ חייב להכ
יל מרכז רפואי שמכיל גם חדרי טיפול מיני, כחלק מהר
פורמה הכלכלית. פנמה נאלצה להוביל את הקיבוץ אל המ
שימה, גם אם זה meant להתגלם בשגרה. במערכת היחסים
בין החרדים, החרדיםדתיים, ובין החולשים, היא מצאה
עצמה בין שני גבולות: אחד פיזי, ואחד רוחני.
המצב השתנה כששני גברים ניסו לשלב את הגנים שלה עם
תכניות תרבותיות. אלי, חייל משוחרר ממילואים, הגי
ע עם רעיון של מסע שורשים — לשלב את הזיכרון של הע
בר עם תקווה לביטחון עתידי. דביר, חרדי שחי במושבה
סמוכה, הביא עמו תפילות וסיפורי שורשים מהתלמוד,
אך גם את הריח של חומרי בניה מחוץ לגבול.
המתח מיני פרץ כשהמינהל קיבוצי החליט שאסור להכניס
לשירות צבאי כל מי שלא עבר בדיקה רפואית מינית. פ
נמה, שסייעה בעצמה בתהליך, חששה שהתהליך יפגע בקשר
יה עם אלי, ושדביר יראה בה רק כמתנגדת.
היום הגדול באיבד את מנגנון ההגנה שלו. גן השורשים
שפנמה בנה התחיל להפריע למשרדי הממשלה, שהיו מודע
ים לכך שכך אפשר לבנות מחדש את הערכים. הם הורתו ל
ה לסגור את הגן עד שיתקיימו כללים חדשים.
פנמה חצתה את הכביש עם גליל של פלאפלים ושקט, ושם
היא פגשה את דביר, שעמד בפתח בית הכנסת. הם התחבקו
בחשכה, והאור של היום הראשון בעידן הבא נפל ביניה
ם.
הממשל הפוסטאפוקליפטי לא היה מוכן להניח לרוחות. א
ך פנמה, בסוף, מצאה את הכוח שהיא לחוצה — לא רק בג
נים, אלא גם בתנועה של אנשים.
