בשנת 1938, סבתה של רינה כהן קיבלה מכתב מהחוקר הי
הודייהודי דאז, שמבקש להפנות כל פרט על חרטות מוסר
יים שהוצבו בשדה חומר שבמחנה החרדי. רינה, בת של א
רגון פלסטיני נמלט, מגיעה לעיראק ממדינת המנדט, עם
תיעוד מוזנח והיסטוריוגרפיה שמעולם לא הסכימה להא
מין בה.
החרטים, שנכתבו על גבי צינור עתיק, מציירים סיפור
של מוסר יפני משוער, אך גם של מדינה מיתית שנשלחה
לאיום. רינה מגלמת את תפקיד הארכיאולוג, אך בפועל
היא מתמודדת עם השראה של זהות לאומית — בין דורות,
בין תרבויות, בין תקווה לניצחון. במקביל, היא מאו
הבת במשורר חרדי, שאומר לה שכולו הוא מסתורי כמו ה
צינור.
החוק היסודי: כל חרטה על הצינור חייבת להיות מסמכת
זיהוי של מי שכתב אותה, ולא רק מה שהוא אמר. החוק
השני: לא ניתן לкопiar את הצינור או לתרגם אותו ל
שפה אחרת, כי הוא מכיל קוד עתיק של קבלה. רינה מנס
ה לשרטט את הצינור מחדש, אך בכל פעם שהיא מתקרבת,
הדמות של המשורר נעלמת.
במהלך החיפוש, היא מגלמת את האמונה שהתורה והארכיא
ולוגיה הן שני צדדי同一เหรית — אחת מראה את העבר, הש
נייה את העתיד. כשהיא מצאת את הצינור הנגוע, היא ר
ואה בו לא רק מסמך היסטורי אלא גם מפת גזע — של מש
פחתה, של תושבי העיר, של כל מי שחזר ונפל.
המצב הפטריאוטי שלה נע בין רצון להתחבר לציווי הלא
מוסרי של משפחתה, לבין מחויבות לאמת ההיסטורית. ב
סוף, היא מחליטה לפרסום את הצינור במרפאה המקומית,
במקום למכור אותו לממשלת ישראל. כך היא מקשרת בין
ההיסטוריה של החרדים, של התרבות היהודית, ושל זהו
ת לאומית שתמיד הייתה בעניין.
