1972, תל אביב — תקופת רעב אנרגיה, רוחות קשות, וי
ום שישי שכולו אבק. שף מסעדתי, יוסי, עובד במטבח ק
טן בשדרת רבין, שם לא קיימת חשמל משעל אלא רק צלחו
ת פורחניות ומקרר ישן. כל מחרוזת במטבח היא כבדה מ
מה שהייתה פעם.
יום אחד, אחרי שהגיע לבישול, הוא מציב את הצלחת של
ו על השולחן, וכשהוא שומע שיחת סוד גלויה בין שני
עובדים — דובר על פרויקט סודי שמונחה על ידי ראש ה
עיר, רחל לוינסון. היא אמרה משהו על "כוח על
טבעי"
שנמצא בסלון התצפית, מקום בו תמיד חסרים אור ומים
.
יוסי מתעלם, אבל למחרת, כשזה מנסה לסדר את הסלון,
הוא מוצא קופסת חומר אפור עם סימני עלייה. בתוך הק
ופסה, מכתב מבית הספר לרפואה באוניברסיטה: "הכוח א
ינו טבעי. הוא מוכן להפוך לעוצמה".
הוא מבקש להיפגש עם רחל, אך היא לא מجيبת. במקום ז
ה, מופיעים אנשים מהצבא במתחם, עם אורות אדומים וא
רגזים נוקשים. הם לא מדברים — רק מציירים קווים על
המURAL של הסלון.
יוסי יודע שהזמן פוגע. הוא מכניס את הקופסה לתוך ש
ק צלחות, ומברך את עצמו בעובדה שהוא לא חלק מהמשחק
. אך כשהוא מנסה לצאת, האורות מתכבים, והדלת נסגרת
מאחוריו.
בשלב הזה, הוא מגלם את תפקידו: שף. הוא מתחיל לשרו
ף את הצלחות, להכין שילוטים, ולהזמין אנשים אל הסל
ון. הוא מבקש מהם לשתות, לא לספר, ולא להקשיב.
בעוד שהעמיתים שלו חושבים שהוא מטורף, יוסי יודע ש
אפשר להכין מזון גם בלי חשמל. אך הוא גם יודע שהכו
ח האמיתי — הוא ההשפעה שתמיד היה כאן, בכל מזון, ב
כל ריח, בכל חלב ששרף.
בסיום היום, כאשר所有人都 יושבים סביב השולחן, יוסי מע
יף את הקופסה למדומה. אין זעם, אין תקווה. רק תחוש
ה של זמן שהתחיל לנוע.
העיר לא משתנה. אך המטבח שלה — כן.
