הסערה חצתה את המדבר בלילה. גוף של צעירה, לבושה ב
לבושי ארגמן מוסרי, נמצאה מחומד בתוך בועת רחוב עי
ןקארים. הדם התפזר על האדמה כמו סירנות קוראות להת
רת צה"ל. דיווח עצר את הדם – ועם זה את הנערת מרוס
יה, אסתי, שעבדה כמנתחת במרפאה הקיבוצית.
האישה הרגישה משהו לא טבעי בפלגיה. טלאס, תושב הקי
בוץ שמאז 1972 אינו משותף בשום ארגון פוליטי, היה
האחרון שחצה את הטרקטור לפני השעה בה נמצאה הגופה.
אסתי שמה לב לכך שהוא לא נרשם לשיעורים בכנסייה ש
ל החרדים, ולא זמינה את בתו לעסקה עם מזרחים.
החוק יישר את הראיות. אך הכתובת במעיל של הצעירה,
"בית ספר להיסטוריה", הייתה מפתיעה. רק
שני אנשים
היו מוכרים בה: פרופסור מהאוניברסיטה של תל אביב,
שהסתיר את מעמדם של חלוצים מזרחיים בתקופת היישוב,
והורה שלה, שמת בזירת אזור העיירה.
אסתי חזרה לקליטת מחלות. היא עצמה חזרה ממוסקבה עם
תעודת עלייה, אבל לא עם סיפור. במשפחה של חרדים,
היא נשמרה בשתיקה. כשעדה אמרה לה שטלאס גר במבנה י
שן ליד בית הספר, היא הבינה שהדרך החוצה לעולם היש
ן חייבת להיות דרך אותו מבנה.
היום, אחרי שבוקר שכולו נסגר, היא פתחה את הדלת. ה
רצפה הייתה מלוטשת, והרוח ריחנה בדימוי של אש. בין
שרידי הכותלים, היא מצאה תיק חרס שמכיל מסמכי תעת
ועים – תיעוד על תנועת "אלפיים" שהתנגדה
לציונות מ
זרחייה.
טלאס היה אחד מהם. לא סתם מתנגד, אלא נציג פעיל של
תנועת חיזוק הלשון העברית. כשהוא חצה את הטרקטור,
הוא חזה את הגופה. לא ניסה להגן עליה – הוא ניסה
להגן על עצמו.
הצטערות נעצה באסתי. היא חזרה למבוסס, ונשקחה את ה
טלפון. היא התקשרה לשלטונה, שאסרה עליה להכניס מיד
ע לתוך דベース החוק.
המשטרה ייכלה להיפגש עם טלאס. אבל אסתי ידעה דבר א
חד – היא תמשיך. לא כדי ללחום בזוהרת, אלא כדי לזכ
ות בטלאס, שבעיניה היה גם חלוץ וגם חולה.
הקשר ביניהם היה נוגע. ברגע שבו היא ראתה את ידו נ
וגעת לשרשרת של ילדה, היא הבינה שהזמן לא הספיק לה
כין אותה למשהו כזה.
השעיה הסתיימה. הדם נסגר. והרעיון של קיבוץ לא היה
עוד רק מקום לחיים – אלא חלק מכך שנשאר.
