הבריחה מהמפלגה בתקופת הפוסטאפוקליפסה החלה במחנה
טריטוריאלי בגבול הרובע; כל רגע בידוד היה חובה, כ
ל שקט – חבל. בתי דירות ריקות בקומה העליונה של תל
אביב הושבתו לצינורות מיהר, ועקרונות הספיגה של ח
שמל ואספקת מים נקבעו על פי כמות תקופת היישוב הלא
ומית.
ניצול שואה, בן 73, עבד מאז 1948 במעבדת תכנון של
נשים – ארגון גלוי ללא שם, שנחשב לשדה של חזרה לצי
ון לא רק פיזית אלא בתוכן: הוא עבד על תרשימים של
ערים מחזוריות, חלוקת נמלים לפי מועדים ירחיים, ני
סיון להחזיר את "המקום" ככוח עצמאי.
בפעם הראשונה שציווה על העברת מסמך בין שני מתחמים
, גילה שהוא מופיע בחזית של מעגל חשמל – לא כחלק מ
תכנון, אלא כאות של תקנות לא מוגדרות. האמת הבאה:
חוק ההיגיון הכבוש, שנאמר על ידי המפקד של נשים, מ
חייב שכל אדם שמשתתף בספורט הגישה – גם אם רק זכה
לזכרון – יימחק בהצלחה משני חישובי ההיסטוריה הארצ
ית.
האם זה אסון? לא. זה חוק שאסר על תזכורת.
בפרץ של שבת, כשהעיר נעצרת לרגע, הלך למרכז העיר –
למדרגות של הכותל. אין שרה, אין שופר. רק פסל של
ילדה שמהה את ידה לעילית, ומאחורייה, רשת של עצי ז
ית משולבים במיתר חשמל.
הוא הכניס את ידו לתוך מקלט של חשמל ישן, והוציא א
ת המסמך שהפך אותו לחסר זכרון. הוא נשכח.
אבל בתוכו, בלב של עיר שהפסידה את משמעותה, נותרו
רק שלושה אנשים שידעו שהוא היה כאן.
ואחד מהם – ילדה קטנה, ששמעה פתאום רעש של מנוע מד
גם 1950, ולחצה את כף ידה אל הכדור של חשמל.
האור השתנה.
העיר לא חזרה.
אבל היא חייבה.
