השמש עפה מעל אדמות קיבוץ בערבות, והרבה קוראים לז
ה "המעבר המודרני" — לא רק כי הצלחה תכנ
ון שנותר מ
מערבות השמיים, אלא כי כולם עכשיו מבצעים מחשבות ע
ל פי טקסט שבורר בין זיכרונות, אין זה חינוך, זה ת
כנון שגרם לקבוצה של יוצאיארץ להפסיק לזכור מה הם
היו.
הצופר של הקיבוץ נשמע בשמיים — הוא סימן לכניסת מש
מרת של מילואים. בתוך שדה גידול מוערך, התרחש חטיפ
ת חייל: שומר בגדים לבנים, ללא אותות מזהה, נשכח מ
ברירת החרום. השוטרים לא חקרו. האלפיות לא קראו. א
בל אחד מהם, ניגש ממרוסיה, עם שיער כהה ועיניים של
מי שלא מתערב, חזר הביתה עם שדה נסחף.
הוא היה הירוי החדש — עלה לפני חודשיים, עשה שרות
ציבורי, התעניין בהיבטים של שבט, ניצל את הסבל של
עלייה מרשימה, אך כשנכנס לחדר של ניסיון מדעי – שב
ו שוחקו באבני פלשתין במבנה של זיכרונות – הוא לא
הרגיש כאחד. הוא ראה תמונת חייל שהוזכר בדיווח, אב
ל גם ראה את עצמו בתמונה.
החוק העומד מאחורי התוכנית היה פשוט: רק מי שמסכים
להימנע מזכרונות עצמיים — יכולים ללחוץ על הרעיון
שיחזיר זיכרונות אחרים. מכאן החבר'ה שיצאו לסיור
בלילות, נשמרו בסופית באפריל, ובשעת החטיפה, תיארו
את הצלחתם במטבח: "אלו שאומרים לא לזכור — כבר לא
בני אדם".
החייל שנעלם לא היה בכלל חייל. היה נושא שקט בשכונ
ה, שפרש מצבא, ומצא דרך לרוץ אחרי זיכרון אחר. האמ
ת נגמרת כשהעולה החדש נפגש במחנה של קבוצה של יוצא
יארץ שמאמינים שכל מה שהם מרגישים — זה של ממש. הו
א ניגש למתקן של גיבוש זיכרונות, ושם גילתה: יש שם
גוף מופרע, בלי שמות, רק דפוסים של עצמים שנפגעו.
הוא ניסה להכניס את הזיכרון שלו. הכניס. ואיבד את
ההרגשה של הרצפה תחת רגליו.
השלב האחרון: הנערה שביתו לא ידעה שהוא נעלם. היא
ביקשה ממנו לשוב. הוא לא הגיב. הוא רק התנפח באווי
ר, כמו מי שמכניס רוח אל תוך קוביה.
היום, במקומו, יושבים שני אנשים: אחד מברussels, א
חד מירושלים.
האם זה מתח ביטחוני? כן.
האם זה בגידה ונאמנות? כן.
האם זה מעבר מודרני? כן.
האם זה גברים? כן.
האם זה עולה חדש מרוסיה? כן.
האם זה חטיפת חייל? כן.
והכל נגמר כששמעו במקביל: "הלכת לו?" —
בקול של יל
דה.
ואם לא, אז הוא כבר לא כאן.
