בשנת 1972, תל אביב שוקעת בפצעים של מלחמה וסערה צ
עירים. דני, נהג מונית עם עיניים משותקות וחיוך לא
מוכן, נוהג בלב הערים כמפתור של תנועת הנשים, שהח
ליטה להעמיק במחאות על זכויות גזע ו_gener. יום אח
ד, חברו לנהג, חגי, נעצר במעבר צור, בחשכה של סכסו
ך בין מחנה חרדי למשמר הגבול. דני, למרות ניסיונו
בתנועת הנשים, נאלץ להסתנן בעצמו לגבול, תוך שהוא
נושא סימנים של רוחניות ניואייג' — מכתבים ישנים ש
ל קבלה, מסמכים מטעונים באחריות אישית.
במעבר, הוא פוגש במחנה חלוצי שנשאר עם ידיהם נגועו
ת בסוגיה של עלייה מהמזרחים, עם ניצוץ של סודר מצפ
ון אפריקה. הם חושבים שאסור להכניס עוד נשים לתוך
מערכות הגבול. דני, שחייה בתוך תחושת נוסטלגיה חלו
צית, רואה את עצמו לא רק כמעביר אלא כאדם שמנסה לה
חזיר את ההבדלים שבין צדדים.
במהלך הלילה, הוא מתמודד עם חוק פנימי: כל מי שמסת
נן ללא אישור חייב להפקיד את כל הכסף שלו בחצר החו
פשית, או שיפלט בלי כל דבר. דני לא ידע שיש לו כספ
ים. אבל הוא היה מוכן להקריב כלום.
בסיום, הוא מוצא את חגי, אך לא כמו שהוא חשב. חגי
לא נפל, אלא הפך לעובדה פומבית: מדיניות של השיח ה
משותף. דני חזר לרחובות, עם מסמכי קבלה בשרשרת aro
und the neck, ועם הבנה קשה: העולם לא משתנה כשאתה
מנסה להישאר נקי.
הוא ימשיך לנסוע, אך לא יותר כמפתור של נשים. אלא
כמי שראה איך הגבול יכול להרוס גם את זה שנמצא בו.
