השלב הראשון: אישה שוקדת על גלוי של תעודות מוסדיו
ת מחוברות לתוכנית של צה"ל שמזהרת על "כ
פיפות פנימ
ית" במשמרות יישובים. היא מתקרבת לקיבוץ קטן, עטוף
בערפל ובהתרעה, בהיכן כל דרכו של תושב נקבע על פי
קריאת תקנות חדשות: לא ניתן להרים קול או לבקש רש
ות במחסום האבטחה של 'מֶחְרַז'.
התקופה לא רק מפיקה מהתקופות הקודמות — היא משנה א
ת העולם. ב1942, בתקופת המנדט, החומרה של האפשרויו
ת נעשתה תקנת חובה: כל תנועה מוגדרת, כל זכות מבוט
לת אם לא נרשמה במערכת של "האם התיר". ל
אף אחד אין
זכות לפסוע ביער, אלא אם הוא רשום כ"עובד קרק
ע",
גם אם כבר חיה שם ארבעה דורות.
העיתונאית עוברת לעיר קטנה ליד ירושלים, מגיעה עם
תיקון של מסמכים מוסדיים, אך מיד מוצפת בדילמות: נ
יסיון להגיש תקנה בדיבור נחסם על ידי שוטר שהופיע
בלי סימן; שיחת טלפון נחתכת באמצע, כשניסתה לשאול
על חצר של מועדון בנים; חיילים יושבים על מדפי מלח
מה, מפרטים בקול רך מי הגביל, מי תרם, מי קיים.
הפגישה העיוורת מתבצעת במטבח של בית קיבוץ פустה.
היא מגיעת עם מקלדת שגררה משמיים, ומגלמת כי המשמר
ת של חברה לא הייתה מושלם — אלא תכנית של חיזוק אי
דאולוגיה: כל תושב חייב לחתום על "הצהרת טוהר
" כל
שנה, תוך שאם מתחמק — מונע ממנו גישה לכל מערכת תח
בורה, כולל תורשה של חמימה.
המגע הנפשי מופעל בלתי מודע: היא רואה ילדה שלוש ש
נים שפונה אל הילודה, ולא בוכה — רק קולטת את הצלי
ל של קול של ים, ממנה שמעה פעם בילדותה. היא מציינ
ת את הכתובת על גבי מקלדת, מנסה להחזיר אותה — אבל
המקום כבר לא קיים.
ההכרה הבאה: הפרויקט לא נעצר. הוא עובד. הסדרה הוג
דרה: כל מי שלא חתם על ההצהרה, הורד למתקן מדריך.
לא יכל לראות את הימים של משפחתו. לא יכל להרגיש א
ת הרוח של הערבות.
היום, היא מתקרבת שוב לנקודת מפגש. הפעם, היא נכנס
ת ללא תיק. לא מדברת. פשוט מחליקה את ידה בתוך תיב
ת שליחה מוזזת — והגיעה.
ההודעה היא רק זו: לא עוד תושב. לא עוד תוקף. אלא
גלוי של שתי רגעים — אחד של אימה, אחד של שירה.
הקבץ חוזר. השבתה של הקיבוץ מתחילה. אך הזהירות נו
תרת: כל אחד שיודע מה היה, לא יכול לומר.
היום, הצלצול בלב הקיבוץ נשמע.
אבל הוא כבר לא נשמע לכולם.
