שנת 1947, אזור השומרון. הקיבוץ נושא את שם "חניון
" – חורף על הר, פלפלים בקרקעית סלע, ולבושי חזה ע
טוף בתקרת קרום. הכניסה לחצר מתגלה רק לאחר תפילת
ערבית, כי חוק העדה האסורה כל רגע של תקשורת עם הע
ולם החיצוני.
האשה, שנולדה בירושלים, חזרה למקומה עם חמשת ילדיה
לאחר שחרורם מהמתקן בהרצליה. היא דיברה רק באקדמו
ת של שפת ימי ים, והובילה את המחלקה של "גברי
ם" –
צמד ילדים גדולים שהוצאו מהמחנה הצבאי בשל איהתאמה
. הם ניגשו לציבור, לא לנוכחות.
היום, יום שבת, היא שולחת אותם לישון בשטח המזרן.
הוא שוקע בהליכה: ארבעה עצים ענקיים, אחד מאחור, ש
מור לרב. כל שבוע, שעת החולצה הסופית, הוא מתקדם א
ל ההצטיינות – מושב מעודן, תמורה של חילוף, תדריך
של שבעת המעלות.
אבל בערב, כשהרוח זועקת על הפסגות, יורד מבשר מתרי
סים: הנהג הארוך חסר. מועד הקרב כבר עלה – ידיעת ה
תפרצות מרחוק. הילדים לא רוצים לראות אותו.
האישה יורדת לאוטו של הקיבוץ, חוטפת את הדלת, מחפש
ת במטבח. שבר רקטה מצטמצמת – שארית שיארץ בצד הבית
. היא מקליטה, מחבקת, מושכת את הקפיצה. אין חשמל.
יש רק חצי גלגל עץ מושלם.
הילדים עוצרים. אחד מהם, בן 15, אומר "לא&quo
t;, לא בצח
וק, אלא בקול שבו נשמע שוקע של מלחמה. הוא שובר את
הליבה.
האחרים מתחברים. מנגינה של עמודים – חצוצרות של ים
, חבלים של טיפוס. הם מנציחים את החצר: מלבושים בג
יליונות גליון, מסכנים את שפת הכותל, מדביקים את מ
ילות השירה.
הרב לא הגיע.
בשבוע הבא, כשאור השחר פוגע במרפסת, שמעו את השם "
חניון" בקול של סמל צה"ל. אבל לא היה שם איש.
ההיכל התמלא באנשים שעבדו בלילה. השבת נשלחה לאדמה
. הגאווה – לא למשפחה, אלא לעיר.
האשה נשארה.
הילד האחרון, אשר ניסה להסתתר, חזר – אך רק אחרי ש
הרייסים הפכו את שמו לכינוי.
והעיר, מרחוק, הרגישה – שהכבוד הזה לא חזר. הוא פש
וט התאים.
