בכפר דקל, בלב ים המלח, קמה תחרה כנסייה עתיקה. בר
גל עלייה, היא נפגשה עם רות, ילדה מהגולה האתיופית
שהגיעה עם גוש פלפלים ובגדים מסורתיים. רות לא רצ
ה לחיות ב segregated neighborhood, אבל החוקים הר
גלו את כל העולים להיראות כאילו הם חלק מהשורה.
בפינה של בית הכנסת, חוטם חרדי בשם דוד ראה את רות
. הוא התעורר לרגש שמעולם לא חווה – אהבה שאינה מת
אימה לשיטתיות הרוחנית שלו.
המגזר החליד תקף את רות: "אין מקום לאיชาסי&q
uot; – והח
וקים לא נתנו לה בחירה. אך רות לא יכלה לשבת בשקט.
היא הקימה קבוצה סודית של עולים מאתיופיה, שמחאו
על הגבול בין החטיבות.
יום אחד, במהלך שבת, רות חצתה את הכפר עם דוד אל מ
חנה ההתיישבות, שם התחוללה מצוקה קשה. היא ביקשה ש
אחראי המגזר יתפסו את השטח עבור עולים אחרים.
החוקים לא אפשרו את זה. דוד הרגיש את הפיצוץ הפנימ
י שלו – בין דת לביטחון לאומי.
הוא עצר את המסדרים, והביא את רות אל מרכז הכפר. ב
מקום, היא הכריזה על מדיניות חדשה: "לא רק חובה, א
לא זכות".
הקהל השתתק. ואז – הצל של מרד.
המגזר לא ידע איך להגיב. החוקים שברו, ולא היה מי
שיספיק לתקן אותם.
רות ישבה על הספסל של בית הכנסת, עם דוד לצדו. היא
אמרה: "זה לא עוד עלייה – זה תחילת שוויון."
והצל של מרד התחיל ממשיכה.
