השף דוד, מנהל מסעדה קטנה בשדרת הרצל, חווה תחושת
חוסר איזון לאחר שנמצא עם גוש ים על הרגליו. סבתו,
רוחנית חרדתית, שרה לו לפני יציאתו לשירת הצבא את
שיר "צללים על הסלע". הוא לא הבין אז שה
كلمات היו
רמז.
במסעדה שלו, מתחילה להופיע כדור אש צהובסגול בצלחת
המרק, מתרחק כל עוד הוא מתבונן בו. קהל המבקרים מ
תקוטט, אבל דוד ממשיך לשלב את החרוזים לתוך הלחמים
והחטיפים, כאילו זה חלק מהמתנה.
במהלך חודש, השיחות בסביבתו משתנות. תלמידים מהתיכ
ון באים לשאול אותו על "כוח על טבעי", ו
משהו מוכן
להצטער כשהוא אומר "זה רק קפה קפאתי".
הוא מגלה שבעיקר בלילה, כשיש לו זמן, מתרחש שינוי.
הדלק במזווה נעלם, אך במקום זה יש משפט מקובל: "כ
ל תנועה היא גם מנוחה". הוא מנסה למחוק את זה, אך
הדיו נותר כמו טביעת אצבע.
בחצות, אחרי שיום של חילופי מחירים ב시장, דוד פוגש
ילדה בתמונה של סבתו, מחייכת מאחוריו. היא מראה לו
תרשים של עץ החיים עם קו שחור שמוביל עד ללב לבן.
הוא ניגש למורה לחינוך קיבוצי, רק כדי לגלות שמדוב
ר בתרגיל סטנדרטי. אך ברגע שידידו, שמרן של מדינת
ישראל, רואה את התרשים, הוא מחליק את היד שלו מעבר
לשרשרת העץ.
המדידת הזמן משתנה. שעה אחת נעשית כמו שבוע, והשכו
נה מתעוררת ממקומה. דוד מפסיק לעבוד, ואומר לעצמו
שזו לא מסעדה, אלא מרכז תקווה.
באותו יום, מפקד הצבא מבקר. הוא אינו מדבר, רק שול
ח לו כרטיס עם כתובת מפתה. דוד יושב, מביט בכרטיס,
ומחייך. לא כל דבר צריך להישאר כמו תמיד.
