בכפר קטן בצפון הארץ, קיבוץ חלוד עץ ועקרון, סבתא
רחל טורקית, בת שמונים ושבע, יושבת על כורסה בפינת
המתחם, מחזיקה מכתב ישן. בתוך שבועות, תתקיים חתו
נת בנכדה, והיום היא מוכנה להדליק את הנרות לשבת ה
אחרונה לפני שהמשפחה תתפזר.
המגפה החלה כשישב על הספסל של בית הספר, מביטה באו
רות הצללים שניצבו על הקיר. ילדה קטנה, בת ארבע, מ
ציירת על הרצפה צורות דומות לאלה שבמכתביה. "זהו מ
סע," אמרה לה סבתא, "אבל לא כל מסע יובי
ל אליכם."
החוקים של הקיבוץ השתנו. בשנות ה30, כשהמגזר היה נ
אמן לערכים אגרופיים, כל פלאש מקרא זכה לתשומת לב.
היום, עם עלייה חדשה של חלוצים מהמזרחים, הכל משת
נה. סבתא הטילה את גולה של חומרי גבינה משנת 1947,
אך מי שחילק אותה הוא לא מבוגר – אלא תלמיד בן 17
, חייל מילואים, שעובר כאן בדרכו לנחל רום.
הידוק הפך למבחן. במהלך חגיגת השבת, כאשר כל משפחה
הדלקה נרות, סבתא התעקשה להדליק אותם בעצמה – בסג
נון עתיק, כפי שראה בהוריםיה באלכסנדריה. אבל האור
התקלף, והאור שמאחורי הרקיע הפך לשקט. הילדה, שהת
בגרה בצללים, נשבעה שאור זה לא שייך לשבעה ימים –
אלא לאחד אחר.
הקבוצה של חלוצים החליטה להפסיק את המשרה. הם יצרו
עמדה חדשה: כל נר הדלקה חייב להיות חינוכי, ולא ר
ק מסורת. סבתא, שטענה שהמסורות הן חלק מהชาות, נעצ
רה. אך במקום להתייאש, היא לקחה את הילדה, ניגבה א
ת הדם מהרצפה, והחליטה להתחיל מחדש – בשמונה נרות,
שלא יראו את הצללים, אלא את האור.
