סבתא חנה עלייה מגיעה לקיבוץ צפוני בחורף 1927, אח
רי שגרה שנים בערבייה בלב תל אביב. ידיה נפוחות מה
עבודה על כורע ומעלת אבק עפר. היא מגיעה עם תיק ני
ילון שחור, סכין פלפלית, ומסכת דבש משפחתי.
הבן שלה, יהודה, עוזב אותה כשהוא בן עשרים, עם צוו
אר של צה"לבית ולב של חרטה. הוא לא מדבר לה עוד מח
רף. סבתא לא מבקשת דבר – רק להחזיר לה את השכונה ש
גברה עליה, את הבית שיציב לה על הקרקע.
הקולות של הקיבוץ הם אחרים. לא שירת פאריס, אלא שי
רת ירושלים. לא כנסייה, אלא כנסת. לא זפת, אלא חינ
וך קיבוצי. סבתא מוצאת את עצמה שוקלת את האפשרות ל
היראות למחנה מחסן, שם יש אוכל וכסף. אבל היא לא י
כולה לשכוח את הצליל של קולה של יהודה כשזה אמר: "
את כבר לא שייכת לכאן".
במוניטין של הקיבוץ, רוחניות ניואייג' מתחילה להחי
ות. תיאולוגיה של עולם חדש, שבו כל אחד יכול להיות
קוסם אם רק יתאמץ. סבתא רואה בזאת דרך לבקש מחזור
. היא מציגה את עצמה כמי שיש בה עוצמה, אולי אפילו
תורת חסד שלא ניתנת ללימוד בבית הספר.
היום הראשון של גירושין, סבתא עומדת מול ביתם. אין
ילד, אין צל. רק חלון פתוח ונוף ליער. היא מציירת
בקצף על חלון את שמות משפחתה – סבתא, בת, נכדה, ב
ניה.
המשטרה של הקיבוץ מגיעה. הם רוצים למחזר אותה, כי
לפי החוק, לא ניתן לחיות לבדה בלי איש. סבתא מסרבת
. היא לא רוצה לגשת לבית של מישהו אחר. היא רוצה ל
חיות לבדה, כמו שהייתה לפני.
היום האחרון, סבתא שולחת את התיק החשוך לעבר הרחוב
. בתוכה – סכין, דבש, וומפילר של רוחניות. היא לא
מפסיקה לחשוב על יהודה.
החלונות נסגרים. הקיבוץ מתפשט. סבתא מביטה אל העץ
הגבוה באחור. היא לא מרגישה ניצוץ. היא רק מרגישה
שתמיד הייתה חסרה.
