בקרבת כפר דן, בשולי החרדים, מורה להיסטוריה בשם ר
ועי פוגס משמר את נסיכת ההיסטוריה באULA. הוא מערי
ך את הקיבוץ, אך גם מתלוצץ על האופן שבו תרבות המז
רחיים והאשכנזים מתחדדת שם. בביתו יש לו שולחן עתי
ק עם שעון צבוע, שהוריש לו אביו, שמת ב1948 בלחימה
מול סוכנים אנונימיים.
בערב שבת, במהלך טקס זיכרון לקבוץ, רועי מגלה בתוך
תיק של ידיעות עתיקות, מסמך מטושטש עם שמות ותארי
ך: 1943. השם "עוזיאל" כתוב בו, יחד עם
תיאור של מ
בנה תתאדום שמפתיע – לא סתם מחסן, אלא מקום שבו נא
ספו סמלים קבליים לשימור. רועי מתעקש לחקור.
הוא פונה לרעיונו, חוקר קבלה בישיבת חרדי, שמחפש כ
ל תנועה של תנועה גלויה. השניים מתחילים לבנות תוכ
נית לכניסה למבנה, תוך שימוש בכוחות של קבליות מוס
תרות. הם לומדים על סמלים, על עצי חיים, על חיבור
בין ארשת החולמים לברית העם.
במהלך חקירה, רועי מוצא את הצליל של השעון שלו משת
נה. במקום צליל עניין, הוא נשמע כמו קריאה. כשמעיף
מבט אל העץ בלב המבנה, הוא רואה את עצמו בהיסטורי
ה – לא כמישהו שמתרגם, אלא כחלק מהסיפור. הצליל הי
ה סימן לברית חסידה, שאומרת: "מי שמחזיר את הצלילי
ם, ימצא את ההיבטים".
במהלך לחימה פנימית, רועי מאבד את הדבק עם חברו, ש
מת על מטלה מוקדם מדי. הוא ממשיך לבד. בתוך המבנה,
הוא מוצא את העץ, ומגלה שצלילי השעון שלו עוצרים
את זמן ההיבטים. הוא יכול להחזיר אותם – או למחוק
אותם.
הוא בוחר להחזיר. הצלילים חוזרים למקומם, וההיבטים
חוזרים לחיים. אך הסמלים עולים בפעם הבאה. רועי י
ודע שאסור לו להיזכר בזה. הוא יורד מהמבנה, עם השע
ון ביד. הצלילים עכשיו מזכירים לו את הצליל האמיתי
של הזמן – לא של ההיסטוריה, אלא של עצמו.
השעון עדיין עובד, אך הצלילים שלו השתנו לנצח.
