בכפר עלייה סמוך לירושלים, אירע תקרית שאיש לא רצה
להזכיר. חורף 1943, הקיבוץ עמד על שפת המדבר, עם
חומות של גוש עציון והרמזור של חורבן עתיק. הרופאה
צבאית, יוסי, הגיעה לשם בשנות העשרים, אחרי שהשתל
חה מארץ ישראל הכבושה. היא הייתה אחת הנדירות שתמי
ד חזרה לבגדים האפורים של הכפר, אחרי שנפלה לרגל ש
ל פלוגת כוח עברי, שהתנגדה לעצמותה.
השנה שלאחר מכן, בערב חנוכה, נעלמה ילדה קטנה מבית
משפחת חרדי בקיבוץ. לא נמצאה. רק סימן – שער של ח
צי עץ, שהובא בהליכה אל מחנה העבודה של היישוב. יו
סי, שהתמחתה באובדן ילדים, החלה לחקור, אך הבין מי
יד שהיא לא לבד. במערכת הכוחות שביבוץ, היה מישהו
אחר שידע מה לעשות: זכרון שואה, ששמחו להיפגש עם צ
דיק מטעמו, שמך נחמן, איש שואה, שמצא את עצמו במקו
ם הזה כדי להגן על מה שנותר.
החוק האחד שהביא את הכל לסיום היה ברור: כל אחד שמ
כסה את עיניו יכול להיות רועה או רוצח. יוסי מצאה
את הסימן – לא ילדה, אלא מסמך ישן, מכתב של נחמן ל
משפחתו, שנכתב לפני שנים, עם כתובות של נסיבות שהו
בילו למסlaughter בקיבוץ. הוא לא רצה להישכח.
המצב הפך לח战. יוסי, שעמדה מול נחמן, שסיפר לה את
הסיפור – לא מתוך נקמה, אלא מתוך זיכרון שואה – הח
ליטה להחזיר את ההקשר. היא לא רצתה להישכח, אבל גם
לא להישכח.
היום, בניסיון להיחזק, יוסי חזרה לכאן, אך לא בשבי
ל עצמה. היא חזרה כדי להפיל את הזיכרון, ולא להחיי
בו. ובכך, הוכיחה שאפילו בזיכרון שואה, אפשר להתחי
ל מחדש – בלי נקמה, בלי תחושת ניצול, רק עם פטריוט
יות מורכבת.
