בשנת 1972, קיבוץ נחל עוזר סמוך לירושלים זוכה בפר
ויקט חדש: מחקר על אנרגיה אטומית רדיואקטיבית שנמצ
א באדמה. כוח צבאי וקונסולים בריטיים פועלים בשקט,
והקהל מאמין שזה רק עוד פרויקט מדעי. מרים, חוזרת
בתשובה מבניין דת, מגיעה לקיבוץ עם תעודת זהות שק
רית, מנסה להתחבר לאדם שמכיר את משפחתה — גורל, חב
ר המילואים שמת במבצע מדבר.
היום הראשון היא עובדת בגן עדן, מקליטה מנות מזון
מהמחסן, ומנסה לשלוט בסיכון הפנימי. אבל כשעוברת ל
יד מתקן הסקרנות, היא רואה כתם שחור על החול — כתם
שהתחיל להשתנות בלילה הקודם.
הממצאים מעורבים אותה: הכתמים הם לא אבק אלא חומרי
ם אורגניים שנשארו מאנושיות פרימיטיבית שהחייתה במ
קום לפני עשרות שנים. הקיבוץ נעלם מהתاريخ. האנשים
שם היו חלק מהשנים הלאנזכרות, חסרי שם, חסרי זהות
.
החוקים החדשים שאומצו על ידי הרשות הצבאית: כל מי
שיגלה כתם שחור יידרש להתרחק ממקום העבודה. מרים ל
א מסכימה. היא מוציאה את הכתב של גורל, שכתב פעם "
אם אני מת, אל תאמינו לי".
הכתם גדל. הוא מתחיל לצבע את שערותיה, להפוך את הע
יניים לשחורות. היא רואה דמיונים — אנשים שחורים ש
חיים בלב הארץ, מדברים בשפת חרטומים. הם לא חסרי ש
ם. הם נוכחים.
המפלצת שמגיעה ממקורות ארציים — לא חיצוניים — מצט
רפת אליה. היא מתמודדת עם אבל של אדם שלא נודע אם
חי או מת, עם כאב של משפחה שנדבקה באנרכיה של ההיס
טוריה.
היום האחרון היא עומדת מול המתקן. הכתם הוא עכשיו
גוף שלמה. היא מביטה בו, רואה בפנים את גורל, את א
ביה, את ילדה קטנה שנעלמה בישוב הנופל.
החוק האחרון: כל מי שיחזור לבסיס יהיה מוסר למשטרה
. מרים לא חזרה. היא יוצאת לדרך, לכיוון תל אביב,
עם גוף שחור, עם רעיון זהות לאומית שונה.
המפלצת לא עברה עליה. היא עברה עליה.
