הסנאי של תל אביב, עם דלפק פליז אדום והמסגרות השב
ורות של חלונות יריעות, הפך למקווה אחרון של נשים
שנשארו לבדן אחרי הלחימה. כל אחת שהייתה שם כיבשה
חלק מהחיים — גרה, ילדה, או בת זוג. אבל כשאישה מב
ית החרדים, שמתה בפינה של הסנאי, לא נמצאה בשום מק
ום, זה הביא למשהו שונה.
החקירה התחלפה בין חומרים שטרם נבדקו, תיעוד ישן ש
ל צה"ל, ועדיין מפתיעים אנשים שידעו עליה. הלא היא
שיחקה באלמנת קיבוץ, שתמיד נשבעה להישאר רחוק מהח
פצים?
במהלך החיפוש, נחשף שגיאה במערכת האזרחיות: קבוצה
קטנה של נשים שניסו לנהל מפעל עצמאי, אך נתקלה בסי
וע שמאפשר רק למזכירות הממשלתית. החוק לא היה ברור
, ולא היה מוכן לשאת באחריות.
המood של העיר השתנה. תל אביב, שתמיד חשבה שהיא מת
קדמת, חשלה בפניה. הנשים שהתעקשו על עצמאות, לא הצ
ליחו לעלות מעבר לשלט רחוק.
המקרה הוביל לפגיעת רשות החקלאות בקריית גת. בהתחל
ה הם חשבו שזה מזדמן, אבל אז הבינו — זו הייתה ניס
יון להקים קו חדש של תקשורת חיצונית, שלא יעבור דר
ך בריטניה.
החוק השתנה. מי שידאג להצלחתה של נשים במרחב החקלא
י, יקבל הרשאה מוקדמת. אבל מי שיגרור את הציווי הז
ה, יתמודד עם איום של ארגון השריפה.
הסנאי עלה מחדש, אך不再是 מקווה אלא שדה חקר. הנשים,
גם אם לא היו בקשר, יכלו להרגיש שוב ש她们 are seen.
