בשנת 1943, קיבוץ עין גדי נעלם מה bản מפת האזור.
רק שלושה אנשים ידעו את הסוד: רב השכונה, חוטר בן
ה42, שמתנגד בשתיקה לעברית חדשה; רועי, חייל טורקי
סט שנפל למסדרים המסתוריים של הקיבוץ; ונועם, נער
מזרחי בן ה17, שמצא את עצמו כחלק מהמבצע הלيلي הני
סיון להקים מרכז תקשורת בלתי נראה.
העולם השתנה כשהאלמנטים החשמליים של הקיבוץ התפוצצ
ו באוויר, והרבה מהגופים נעלמו. חוטר חשב שזה חלק
מהאגדות המקובלות – עד שהתחיל לפקח על נועם, שמתחי
ל לדבר על מסמכים ישנים, ספרי קבלה, ולחצני חשמל ש
לא נמצאו בשום מקום.
המצב הפך לחמור כשנמצאה תעודת זהות של ילדה בשם דל
יה, שהייתה מאחד הכוחות הנעלמים. חוטר החליט לא לה
ישאר בצד. הוא ניגש לרועי, שידע כל דבר על הנסתר,
אך ניסה להכחיד אותו.
באמצע לילה, חוטר פוגש את נועם בחשכה, במקום בו הי
ה צריך להיות בית הספר. נועם אינו נוגע באדמה – הו
א חוקר את הכוח העובר דרך הקיבוץ. "זה לא רק קיבוץ
," הוא אומר. "זה נקודת זווית."
המגע ביניהם יוצר מתח מיני מוזר, שלא שייך לסיפור
של צה"ל או חלום של מדינה. אלא משהו שקשור לציונות
הביקורתית – לתקווה שמאחורי הדמיון יש מציאות.
בסיום המבצע, חוטר מוצא את דליה – חייה מחוברים לש
כונה, אך היא מביטה בו כמו שהיא רואה את עצמה. היא
מדברת על "מעבר", על הכוח שמחבר בין הקי
בוץ לבין
העולם הגדול.
הוא לא יודע אם זו אמת או היכרות רגשית, אך בלילה
ההוא, הקיבוץ נחשף כחלק מהדרך, לא היעד.
