המצב הרפואית של קיבוץ עין כרם נבלעת על ידי שבר צ
יון חדש: הצלחתם של ארגונים ציוניים לשלוט במזרח ה
תיכון יוצרת פער בין האידיאולוגיה והמציאות. בת מו
שב, רחל, שעבדה כמתנדבת ברפואת ילדים, מוציאה את ה
ילדה האחרונה מהחצר לפני סיום השמש. היא לא מצליחה
להתרכז — דמיונה מתפורר בין דרכי הסלע של האזור ל
בין תמונות של אחיה, שנהרג בפלסטינה.
ה"כ של הקיבוץ מקבל גרסה חדשה: כל ילד חייב ללמוד
עברית רקע, כולל קבלה. רחל מתנגדת, אך הדגש על "הת
עוררות ציונית" הוא מוחץ. כשהיא מוציאה את הילדה ה
בוגרת, מארה, לבית ספר, היא רואה אותה משתלטת על י
לדה חרדייה, גם היא מדרשת קריאה. רחל מתזכרת באחיה
, שהתגייס לפלנטינה כדי להגן על "העם",
אך נפצע בס
ערה.
ה"כ מכריז על מבצע סגור: כל ילד צריך לתרום 10 שער
ות לבניין בית הספר. רחל מגלה שמערכת ההכשרה החשאי
ת של הקיבוץ מציעה מעמד מועדף למתנדבים שמספקים יו
תר. היא מפספסת את ההזדמנות לסייר בצפון, שם נהרג
אחיה. במקום זה, היא שומעת את מארה צועקת בגינת הפ
ירות: "את לא מאמינה בזה?!" — מחזה שמזכ
יר לה את ה
פעם האחרונה שראתה את אחיה חי.
בנוסף, התחילו לצפות בה כ"אלמנת ציונית"
, ולא כמתנ
דבת. רחל מנסה להיעלם, אך הלחץ מצטבר. במהלך שבת,
היא נכנסת למחנה חרדי לחיפוש תשובות. שם, היא פוגש
ת את מרים, בת מושב חרדית, שסיפרה לה על מותו של א
חיה. רחל מגלה שהיא לא לבד, אך גם לא יכולה לשכוח
את הציפייה של הקיבוץ — להיחלץ מכולה.
בסוף חודש, הקיבוץ מקיים מסיבת גיוס ציבורי. רחל,
שעמדה מול מארה בחצר, נכנסת למסיבה עם שערות מוקצו
ת. היא לא מדברת, אך מראה לעיניה את הילדה. מארה,
שתמיד נצצה בה, עוצרת את הליכה שלה, ונוטפת בדם. ר
חל מבינה: אין חזרה. לא לאותו קיבוץ, לא לאידיאל,
לא לאחייה. הצלחה ציונית תלויה לא רק בילדים, אלא
גם בלהב שמכסה את הפגיעות.
היום التالي, הקיבוץ מכריז על גיוס ציבורי לכל מתנ
דבים. רחל, שאחרי כל מה שעברה, קוראת את המכתב שלה
לאהלי הקיבוץ — אך לא כתבה אותו.
