בקרבת תאריך ההפסקה של הצבא, גלית כרמיאל, חיילת ק
רבית משנת 1948, נאלצת להתרחק מהקיבוץ שגrew בה. ב
עודה מופקדת במעון מילואים בסמוך לצורן, היא מתגלה
בדفتر עתיק עם שמות של ניצולים שהשתלבו במזרחים.
בין השמות – שם משפחתה, שהוסתר בכתם דם על דף ישן.
השאלה היא לא מי הם – אלא למה נעלמו.
המצב הפוליטי בצפון צפונה מתערפל. מנהיגים מזרחיים
ועולים חדשים מתנגדים למדיניות ההתיישבות, בעוד ח
רטומים מוסלמים מתחילים לצייר את הקיבוץ כנקודת מו
קד אפשרית לתקיפה. גלית מתחילה לפקוד את האזור, בר
גליה בלבד, תוך שימוש בשפת הסימנים והמסמכים שמצא
בדفتر.
המצב הפנימי שלה משתנה: סמים, ייאוש, ושיחת אמת עם
חברה מחרדים שמגיעה לעיר לשעבר, חושבת לשקול להבר
אה.
החוק הראשון – כל תיעוד אישי של ניצול הוא רגיש. ה
חוק השני – לא ניתן לפגוש אדם שלא עבר תהליך של אי
מות זהות.
היא מגיעה לקבוצה קטנה של ניצולים שהסתגרו בזווית
תל אביב, מוסרים לה תיק של תיקים צבעוניים. בתיק –
מסמכים של משפחתה, אך גם מסמכים שמעידים על הצלחת
ה של קבוצה מוסרית שתכננה להפיל את הממשל הtransit
ional.
היא נאלצת להחליט: האם להחשוף את המשפחה, או לשמור
עליה כחלק מהשומה?
במתקפה פתאומית, חוטפים את התיק. גלית נמלטת, אך ל
א לפני שהיא רואה את אחד החוטפים – חייל מזרחי שהש
תלב במוסדות הלשכה.
המצב בקיבוץ משתנה. השרשרת של זיכרון השואה הופכת
למקור מנגנון שליטה, ולא רק לסבל.
היא חוזרת, עם התיק, ומציעה לשקול את המידע. אבל ה
דמויות כבר לא קיימות כמו שהיו.
המצב הסופי – הקיבוץ מתארגן מחדש, אך ללא משפחתה.
גלית עוזבת, עם תחושת חוסר שלם, אך גם של תחושת ני
צחון עצמי.
השורה האחרונה בדفتر – "כל זיכרון הוא גם אכי
פה."
