במשרדי תחנת המים בקיבוץ חורף, נערה בשם דפנה עברה
את הרגל הימנית. היא החזירה בתשובה, שיחדה את הצל
לים של חייה בהרמב"מ, אך לא הצליחה למחוק את הדמות
של אביה — פועלי קיבוץ שמת במהלך מתקפת סיכול. הי
ום, היא חזרה כדי לשקול את הירושה שלו: חצי חלקת כ
רי נחושת שנמצא מתחת לשכונה הדרומית.
הממונה על הקיבוץ, רבין, הציע לה להישאר אם תצטמצם
בחלקה. אבל החרדים במשרדי התרבות התנגדו. הם אמרו
כי הירושה חייבת להשאיר את הקרקע למגזר הנוסי. דפ
נה ישבה מול טבלה של תבליטים מטושטשים, ניגבה את ה
זיעה מהיד, והרגישה כמו שהיא מחזה מלחמה משלה.
היום, בערב שבת, התחילו ההפגנות. החרדים הובילו את
הפגנת הסתירה אל השדה, קריאת שיר קדום, ואז פתאום
— גשם של ביצות. דפנה ראתה איך הרעמים החלו לנוע
בין הבתים, מעורבים בסערות של רגשות שלא היה להם ז
מן להרהר בהם.
הממונה, רבין, ניסה להשלים את העניין בפרוטוקול סג
ור. הוא הציע להעניק לה חלק קטן, אך רק אם תחתום ע
ל מסמך שיסגר את כל היחסים עם משפחתה. דפנה חתמה,
אבל לא הייתה לה סיבה לחיות שם עוד.
במסגרת ההפסקה של מילואים, היא עברה לירושלים, ומצ
א את עצמה בשדה קברות של קבוצת נוער that didn’t m
ake it. השרשרת של הירושה נגעה ברגליה, אבל היא כב
ר לא רצה להחזיק אותה.
המפלט שלה היה פשוט: היא עברה לאזור ים תיכוני, וה
תחילה ללמוד קבלה. הירושה נשארה בקבר, והאהבה האסו
רה עם אחד מהמוריים בישיבת תל אביב הפכה להיות הסו
ד האחרון שלה.
