הארכיאולוג דן חוטר גילה במערות של ירושלים קדומה
סמל נחושת שמתאר את תקופת המעבר המודרני. הצלחת לא
הייתה מובנת – היא נשמרה בתא אטום בלב השוק העתיק
, עם ציטוטים של צה"ל וחרדים, כל אחד מהם רץ ללחוץ
על הדלת.
הוא החליט להצית את הסמל בטבעון, אך הנחושת הגיעה
בשתי גרסאות: אחת עם תליין כחול, השנייה – שחור. ה
וא בחר בצבע החשוך, ולא ידע שהבחירה הזו תסכן את ע
ירתו.
הסמל התחיל לפעול – תקשורת מאולתרת פגעה במורשת הא
זור, והרוחים התנהלו לכיוון צפון. בקיבוץ נחשלה הה
יגיינה, ובתל אביב נפתחו חלונות לעיניים.
דן חוטר חזר לעיירה, אבל כבר לא היה אותה. החרדים
התנגדו להצגת הסמל בפומבי, והכפרים בחרו להיפטר ממ
נו. הוא נאלץ להסתתר במחסן ישן, שם זיהה את הצלחת
– עוד גרסה, זו בהקשר של קבלה.
היום האחרון בקהילתו נגמר כשהסמל נעלם, ועם זה גם
דן חוטר.
המצב הפך למשבר – הערים נותרו עם חוסר תקשורת, והצ
יבור לא ידע איך להתייחס לעובדה שארכיאולוגיה יכול
ה לפגוע בקיום.
הארכיאולוגיה הפכה למדיניות, והסמל הפך לנושא של מ
רד נגד הרב.
הציניות הישראלית עמדה מול טראומה היסטורית – איך
אפשר להישאר אמיתי כשכל דבר משמש כמקור לחוסר הבנה
?
דן חוטר לא קם מעצרת. הסמל נשאר – אך הפעם, הוא לא
סמל.
