בשנת 1973, קיבוץ נחל עלייה סמוך לירושלים חווה תק
ופת שיקום אחרי הלחימה. צלף בודד, דביר, חזר משלוח
ים בלבנון ומצא את עצמו מחויב למסור מידע על פיגוע
planned בשטח הקיבוץ. הוא לא רצה להאמין, אך המסר
היה ברור – someone inside the unit had sold sec
rets to an external group.
האהבה האסורה התגלמה במריה, חברה ביחידת הנשק שסיפ
קה לו את המידע. היא הייתה בת משפחת חרדים שהגיעה
לפלשתינה לפני עשרים שנה, ועם הזמן התקרבה לתחומים
שמעולם לא חשבה שנוגעים אליה. דביר הכיר אותה עוד
כשהייתה ילדה, כשעיניה היו מלאות במשלים על אדמה
ותכלית.
בתקופת הרטרו ישראלי, כל יחידת נשק הייתה כמו עיר
מיקרוסקופית – עם כנסיות, מסעדות, ותלונות על גבול
ות. חוק הלאכתב שאיחד אותם היה: "אם אתה לא מאמין
באדם שלך, תן לו לעלות". אבל כשדביר מצא את מריה ב
פינת הגינה, הוא הבין שזה לא רק בגידה – זו הייתה
חרטה על זהותם משותפת.
חוק נוסף, פחות מפורסם, היה ש"אין פנים לחזור אחור
ה" – אבל דביר החליט לנסות. הוא סיפר לה על מה שמת
רחש, ובעונה אחת, גם היא ידעה מה קורה. הם הסכימו
לברוח יחד, אך לפני כן, הם חצו את הגדר שהביא אותם
הנה – לא כדי להימלט, אלא כדי לזכור.
הנשיקה האחרונה שלהם הייתה בפינה של בית הספר הישן
, מקום שבו פעם לימדו ילדים את השפה העברית והשירי
ם של החולוצים. כעת, במקום זה, הייתה תזכורת: אהבה
אסורה יכולה להיות חלק מהסיפור, אך רק אם היא מגי
עה עם מחיר.
בסיום, דביר חזר לหน่วย, אך לא כצלף – אלא כאיש שח
ייל במזכר. מריה הלכה לחרדים, וכתוצאה מכך, לא נמצ
אה שוב. הקיבוץ המשיך להתפתח, אך בסוף שבוע שבת, כ
שכולם יושבים סביב השולחן, הוא רואה את הפנים של ה
צלף הקודם שלו – אותו אדם שהביא את הגידה לכאן.
העולם השתנה. לא רק בגלל הגידה, אלא כי אהבה אסורה
יכולה לשרר גם בתקופת נостלגיה חלוצית.
