השעון מתנשא על קיר המטבח. השעון הוא חלוץ – ייבש,
צבוע בצבע תכולה, עם מחזור פליזר מתקדם שהשתנה רק
פעם אחת מאז שהotel נפתח. כל מי שחצה את דרכו למט
בח ידע: זוהי הפעם האחרונה שתמיד יגיע.
השף, יוסי, לא חשב שזה יקרה לו. הוא היה בזק כוכבי
ם, בישול לפי סדר היום, ויום שבת היה זמן להתרחק מ
הכיפה. אבל אז היא הגיעה – רחל, בת ה21, חרידה מהש
כונה הסמוכה, עם עיניים שמזכירות את ההרים של גולן
, ועם תיק קטן של ספרי קבלה. היא אמרה שהיא עובדת
בפונדק ליד הפארק, והייתה חייבת לשלוח משלחת למטבח
– "היוועדה" הם קראו לה, כמו אם זה היה צבא.
הקשר התבסס על ביצות טריות ופסטה בריאה. אבל כשזה
הגיע לערב שבת, הצלחה של רחל להבריא את הבניין משע
רת ריח של דם – לא רק ריח, אלא סימן אמיתי – התחיל
להתגלם. היא הציעה להצטרף למסיבה שבתית שמאורגנת
בסמטה, מקום שבו החרדים ובני העיירה מתאספים יחד.
יוסי ניסה לסרב, אבל הבחין בכך שהיא מעבירה לו סמל
– טבעת כסף עם שם של מושבה ישראלי. זו הייתה התחי
יבות.
המסיבה החלה באור שמש צהובה. יוסי המשיך להרגיש עצ
בני. הוא לא היה מוכן לחיות את הצלחות של אבותיו.
אבל כשהאור של השמש נעלמת, והאור של הנרות התænd,
הוא ניצל את הזדמנות. הוא הרשים אותה בפשט עתיק, ב
ישול שלו, ובצחוק שמעולם לא נשמע לו. רחל אמרה משה
ו על "לב שבת", ואז הכתה אותו ביד.
הגענו לרגע המתוק ביותר. אבל גם המסתורי. במהלך המ
סיבה, רחל לקחה את יוסי לכניסה חשוכה של בניין ישן
. בתוך זה, הם גילו את מפת עץ – עץ קדום עם סימנים
של חיתוך, כתובות, והכי חשוב: שם של מבטחים חסויי
ם. רחל אמרה שזה לא סתם – זה חלק ממערכת שהייתה פע
ילה בזמן המנדט, לפני שהמדינה קמה. הם היו חלק מהא
יחוד בין הקיבוצים, החרדים, והמזרחים – האיחוד שהש
תנה.
אבל כשזה היה בלתי אפשרי, יוסי הרגיש את הלחץ. הוא
לא יכול היה להפסיק את הקשר הזה. ולא יכול היה לה
יפרד ממנה. רחל אמרה לו: "אם אתה רוצה להיות חלק מ
זה, תבחר".
הוא עשה את הבחירה. בלילה ההוא, הוא עצר את רחל מל
התקרב למסדרה, והכניס אותה לחדר האוכל. הם לא דיבר
ו. רק עלו במדרגות. ונשארו שם עד שעומד השמש.
השעון במטבח עצר. הוא עצר בדיוק כששני אנשים עלו מ
דרגות לבניין הישן, ושם, בלב העיר, התחילו לבנות מ
חדש את מה שנבנה פעם.
