האישה יושבת מול חלון אסוף בשעה 23:47, מחנה מבט ע
ל קומה השביעית של בית הספר המבוסס על טכנולוגיה מ
שנת 1985. הקירות עטופים בגlyphs של תקופת היישוב,
סימני הצלחה שהשתנו למסמכים צבאיים. בתוכה — גברי
ם, לא רק גברים, אלא מפקדים שמנסים להדביק את האיד
יאולוגיה של תקופת רטרו ישראלי לתוך מערכות חדשות.
המצב לא משתפר. תל אביב הלילה היא עיר שנ掐ת בעיניה
, עם כיבושים מוסריים וניצולי אדמה. הפקדה לא רואה
סיבה להתעכב על דרכי התנועה הלארשמיות, אך הדוחות
מצביעים על פגיעות בזירת הספורט, שמאפיינת את הני
סיון להחיות את הרוח העברית.
השעון זורם לאחור. הפקדה מציירת מסלול של גיבוי, ע
ם כל פקודה מודגשת. זו לא רק תחרות בין צה"ל לקבוצ
ות חיצוניות — זו תחרות בין זהות צבאית לזכויות מג
זרי, בין קיבוץ לבין חרדים, בין שואה לשקט.
היום היא משלבת את הפקדה עם קבוצה ממלכתית של גברי
ם מהכיתה הראשונה, שמחפשים לא רק ביטחון, אלא גם א
הבה אסורה. הם עומדים מול מתח ביטחוני, שלא מדברים
עליו, אלא מחלקים סיכונים.
המקרה הראשון הוא פצצה בזירה. הפקדה מראה עליה את
היד, כאילו היא מחליטה על ההיסטוריה. היא לא מוכנה
לשכוח את האבל — לא את זה של יושבי הבית, ולא את
זה של הפלוגה.
המשימה היחידה שלה — להציל את הקומה השביעית לפני
שתתפורר. לא מתוך אהבה, אלא מתוך חובה.
המתקן מתנפח, כמו חוטי רשת של קבלה עתיקה. הפקדה מ
צטערת, כי הרגע הזה הוא לא רק מבחן צבאי — אלא גם
רגע שבו תקופת רטרו ישראלי מאלתרת, והאמונות של הי
ום נפגשות עם האלים של 明朝.
השעון ממשיך לנוע. הפקדה מביטה最后一次 בחלון, ומבינה
שהיא לא רק מפקדת פלוגה — אלא גם חלק מהסיפור של ת
ל אביב הלילה, שבו מתח ביטחוני ואבל הם לא שני דבר
ים שונים.
