במעלה הגבעה של קיבוץ גלעד, סגר הרים את השער של ה
מערה לרגלי ההר, ובראש תקופת רטרו ישראלי – 1947.
הוא לא היה אחד מהם: לא חלוץ, לא חייל, אלא ילד שש
מע אמצעים מפי אמו על ספרי הכסף של זכרון ישראל, ו
מצא בהן שפה של דבר שלא ניתן לומר.
העולם השתנה עם החלטת האו"ם: כל מי שנושא תעודת תו
שבות עבדה יהודית, ייכנס למסגרת של "סמכות עירובית
". אין יותר כפרים, רק מדיניות. השרים בטלפון יוצר
ים קריאה חדשה: "הכל יקרה בשנייה".
המשמרת של המיסטיקן נגמרת בליל תרפ"ח. הוא ניגש לע
ירוב העץ – מקום שתיארו כ"מונומנט להתרחבת הא
ומה",
אך הכניסה ממנו הובילה רק ללבנים שקרועים מעורבים
באדמה. חיפושו אחר "השיטה האמתית" הוביל
אותו לסי
דורים קדומים: ארבעה אבנים משובצות תחת הסלעים, כל
אחת מסמלת מחזור של חזרה.
בשבוע האחרון של הסדר, ראה את שורשי העץ שהתחברו ל
גובה של שני מטרים, מתפרצים מן הקרקע – לא מתוך טר
ופה, אלא מתוך תמורה. האדמה נשברה.
הוא פתח את מכתבי האישה הראשונה שהזדהתה במקלט, כת
בה שאמרה: "אם תגיע לחצר התפילה, תראה מה שיציל או
תך – לא שמיים, אלא שמיים בתוך הקרקע."
הקול שלו לא נשמע. אבל הרוח הביאה לו את המילה: שכ
יחת ציון.
בימים הבאים, נאספו בני הקיבוץ סביב הצלע המעורבת.
אנשים מתחוורים שמאלו של הרציף יצאו מהצדדים, ושמ
ו את ידיהם על האדמה. זה לא היה מוסך. זה היה תהלי
ך.
הארץ נפתחה. לא בהזדמנות. בהזדהות.
עם הרגע שבו הלכו בלבנים על קרקע שבשתה, כל מי שיד
ע את השם של מולדת – זכרון – הרגיש שזהו כבר לא רק
תואר. זה היה פעולה.
ההנפקה של התחלה – בערפל של שמיים צהובים – הייתה
הצעד האחרון של שוקע.
והוא לא אמר כלום.
רק ניסה להחזיק בידיו של בןהאדם שאמר: "אני לא יוד
ע אם זה עובד. אני רק יודע שאם לא נעשה את זה, אנח
נו לא נשארים."
בשקט, בלילה, האדמה התגלתה מחדש.
אין נס. אין שליח.
רק חזרה.
אבל לא למגדל.
למקום שבו אף פעם לא היו.
