העיר מתפצלת לשניים: בלילה, חשמל מבוטל בתכניות, כ
ל בית נוטל משקלו בזריזות. ביום, רחובות פונים לער
בות של קולנועים סגורים, פינות חינוך שוכבות על פנ
י שיחי רוח, ובכל צומת – רגע של תקיפות אפקטיבית.
האש יושבת כבר עשרים שנה בלב הכביש האחרון לפני הג
שר התל אביבי. הבקשה להדליק בה נרות בשבת נדחתה שו
ב ושוב – חוק שמאפשר רק בתי כנסת, ולא "עמדות פרטי
ות" בחוזרים של מחנה.
הקבוץ שבו חיה משפחתו נעלמה: ניסיון לעלות לבניית
מעגל תורניציבורי נכשל, והשאר ננטש כמונושט. הוא ה
ביא את הנרות עם עצמו – ארבעה, חרס, חסר חוט. לא י
דע אם זה עולמי או מוסרי.
בשבת, יושב על גג תיאטרון תל אביבי שהופך לריק, מר
חף מעל מרחב של נפילות תרבות. שמים את הנרות על פל
טפורמת זכוכית שמתפתלת כמו טריפלץ של מפלצות עתיקו
ת. האורות מופיעים – לא במטבח, לא בכיכר, אלא ברגע
שרוח העבר נכנסת לאוויר.
מסביב – אנשים עוצרים. לא מדברים. רק מסתכלים. אחד
מהם, ילדה בת שבע, מתרחקת מהיד של אביה. אחר, מקל
יט דרך מיקרופון קטנטן.
החוק נוגד: לא ניתן להדליק אור במקום שאינו מוגדר
כמקרא. אך היום, החשמל נפסק – ועם זה, גם המנגנון
של הסמכות.
הוא מפסיק להחזיק את הנורה של ההתחלה. הנרות נשארי
ם דולקים.
הספסל התקרב, נמשך עד שהאור נבל על פני קיר של בית
ספר עברי שהפוך למגרש של תיאטרון חשמלי. הרוח נעצ
רת. כל מי שנמצא שם ידע: יש כאן משהו שמשהו כבר הש
תנה.
המקום לא היה קיבוץ. לא היה דת. לא היה שבוע.
אבל הנרות נדלקו.
ועכשיו, הכל הוא פרק של שוקל.
