בשנת 1972, קיבוצניק זקן בשם יוסי מקלף את חרטותיו
על נייר צהוב במחסן החקלאי של הקיבוץ. הוא מבקש ל
שלוח את בתו, רחל, לקמפוס באוניברסיטת תל אביב — א
ך היא מסרבת, פחדת מהעיר, מאומץ החילוניות, מאופן
החיים המעוות. במקביל, האוכלוסייה הסודרת של הקיבו
ץ מתחילה להתפזר: חלוצים חדשים מגיעים עם אידאולוג
יה שונה, חרדים עולים ומציעים תכניות ללימוד קבלה,
והרבה ממי שכבו בשנות ה60 מתרחקים.
יוסי ממשיך לנהל שיחות סודיות עם חבריו הישנים, שנ
שארו בהקשר הרוחני של הקיבוץ. הם מנסים להחזיק מעמ
ד מול גלי שינוי — אבל יוסי רואה ב딸ו את סמל ההתחל
ה של משהו אחר, של עידן חדש. הוא מביא לה ספר ישן,
כתוב בידי אביו, שהושאר בתקופת המנדט. הספר מכיל
סיפורי מלחמה, מרד, ויצירת מדינה — לא כמו שכתוב ב
ספרים בבית הספר, אלא כפי שידעו אנשים שחיו אותה.
רחל קוראת אותו בלילה, מביטה בסדנאות הקיבוץ, ומבח
ינה כיצד כל דבר כאן זז. היא מגישה טבק לא מוכן, מ
נסה להרגיש חלק מהאווירה, אך גם מתנגדת לה. בערב ש
בת, היא עוזרת ליוסי לנקות את בית המשפחה, ונתקלת
בצלחת מטאלית מלוטשת, שהיתה שייכת לעדה, חברתו של
אביו. היא מרגישה את הבדידות שמלווה כל אחד מכאן —
גם אם הוא חי בתוך קבוצה.
בעוד הקיבוץ מתפרק, יוסי מחליט לערער את ההחלטה של
ו. הוא שולח מכתב אל רחל, לא כבן, אלא כחבר לדרך.
הוא מציע לה שלא ללכת, אלא להישאר ולהבין. אך ברגע
שהוא משליך את המכתב לתוך ארונית מכתבים, היא כבר
עברה לירושלים, ללימודים.
בשנת 1974, יוסי מוצא את עצמו לבדו, מחזיק את הצלח
ת, ושואל את עצמו אם הוא עוד חלק מהשכונה. הקיבוץ
הופך למשהו אחר, פחות חלוצי, יותר חילוני. הוא אינ
ו מצליח להרגיש חלק ממנו. אך בלילה אחד, כשכל מי ש
חזר מירושלים באים להפגוש אותו, הוא מבין — ייתכן
שהוא לא צריך לחזור לשם. אולי הוא נמצא במקום הנכו
ן, רק צריך להכות את הגבול בין דת לחילוניות.
השכונה השישית לא נעלמת. היא פשוט משתנה.
