המורה להיסטוריה עבדה בקיבוץ עתיק, שם כל צעד נוגע
בשמורות. במעבדה מוסרית, היא מגיעה למסמך שמחזיר
תאריכים מתקדמים יותר מהסיפוק. בלילה, היא מתנקדת
עם חברה קדומה, מורה לשפות, ומצאה את עצמה מול גבר
שנשא את השם של אביה, שהגדרו כמת במהלך מלחמת העצ
מאות.
היא לא ראתה אותו מאז ימי הלימודים. הוא מדבר בשפה
מקצועית, אך בקולו יש איזה עייף שמנגן על הذاكرة.
הם מחליפים שאלות על ההיסטוריה של הקיבוץ, על מה
שהתרחש בתקופת המנדט, על מי ששם את האדמה.
במהלך השיחה, הוא מדבר על "כפר פנומן" ש
לא היה כתו
ב באף מפת. היא זוכרת שהבית שלה נבנה על אדמה שהוב
אה ממקום כזה. הוא מראה לו דמות חסרת פנים, שמשהו
בה מזכיר את אמא שלה, שמזהה אותה במצלמה של ספסל צ
דד.
בוקר לאחר מכן, היא מוצאת את הדמות שמתה בפינה של
בית הספר, מונח על מיטת עץ. אין דם, רק שקט. הסמוך
שולח את הממונה, שהוא גם ראש העיר, ואומר שהכול נ
והג כמו תמיד.
היא פותחת את התיק של הממונה ומצאת קטע מכתב שכתוב
ביד של אביה. הוא מתאר את ההתיישנות של קבוצה של
יהודים שיצאו מהעיר לפני המנדט, והם יצרו את הקיבו
ץ. אבל בתחתית הכתב, הוא מבקש שאם ימצא את הסמוך,
ישלח לו את הטופס הזה.
היא מחפשת את הסמוך, ומצאה אותו בפינה של בית הספו
רט, מחייך למישהו אחר. היא מציינת את המכתב, והוא
מביט בה במבט שמעיד על תחושה של פחד.
היא מרגישה שהעולם השתנה. לא בגלל שהמכתב נמצא, אל
א כי הוא לא נעלם.
