המושבה של גלעד נמצאת בלב חורף צפוני, שם דרמות מי
לואים פועלת בצל ארגון צבאי ציבורי. בת מושב בשם ר
חל, בת 19, מוכנה להירשם למחנה סימולציה של גיוס ח
ובה — פעולה שהשתנה עם ההפיכה של פנטזיה: כל גיוס
חובה עכשיו כולל סימולציה של מלחמה עתידית, לא רק
שליחות ימית או חיל הנחתים.
החוק החדש קובע שכל מי שמגיע לגיל 18 חייב לעבור ס
ימולציה שתמיד כוללת אלמנטים של זיכרון שואה — תמו
נות של תושבים שנעלמו, צלליות של מבנים שנשכו, וקו
לות של שפתם העברית הקדומה. זה חלק מהעולםמימוש הפ
נטازي: ההיסטוריה הפכה למציאות, והאומנות הפכה לתח
ום צבאי.
רחל נכנסת למחנה, ונאלצת להתחבר לקבוצה של חברים מ
מוסדות שונים — חרדים, תל אביבים, מזרחים — כדי לש
רוד את הסימולציה. היא מוצאת עצמה מטילה שאלות על
הזיכרון שואה, שאינן מופיעות בטקסטים של מוסד החינ
וך. "איך אפשר לשכוח כשאין לך מה לשכוח?"
; היא שואל
ת לעצמה, תוך כדי שיחה עם חברה מצפוןמערבי, שמנסה
להגן עליה.
הסימולציה מתעצמת: הם נשלחים לפלישת ירושלים שלפני
1948, אך הפעם, אין גבולות — רק מרחבים ריקים, וב
מרכזם, חור שחור שמייצג את האיום הפנימי. רחל רואה
עצמה מדברת עם אדם שלא הכרה מעולם — אדם שמזכיר ל
ה את אחיה, שנעלם במהלך ההסתדרות.
החוק השני בממלכה הוא שникому אסור להיפטר מהחוט ה
ירוק שבכף ידו — סמל של ניצוץ של זיכרון. רחל מפסי
קה לצייר את החוט, אך במקום זה, היא מציירת את הכת
ובת של בית משפחתה, אותה שכחה מזמן.
בסוף, היא עוברת את הסימולציה, אך לא בגלל היכולת
שלה, אלא בגלל הומור סרקסטי שהיא יצרה: במקום להתי
יחס ברצינות לזיכרון שואה, היא יצרה שיר מוזיקלי ע
ל זה, שהפך לסמל במחנה.
המשימה הסופית היא לשלוח את השיר כהודעה לאדם שמאז
ומתמיד היה בחרדה. היא עושה זאת, ומגיעה לחור השח
ור — שם היא רואה את אחיה, חי, עם חיוך.
החוק השלישי בממלכה הוא שאם אתה משיג זיכרון, אתה
חייב להקריב לו משהו. רחל משגרת את השיר, ומגיעה ל
מסקנה: הזיכרון אינו תיעוד, אלא דרך.
המצב הסופי? רחל חוזרת למושבה, עם שיר חדש, ולראשו
נה, היא מחייכת באמת.
