הנמל הקטן באשקלון מתפוצץ לרוחב קרקע ריקה – לא בה
ובלת חיל, אלא בשל התפוררות האדמה עצמה. כל יום, ג
לגל החוף מתעוות ונותר אחריו עיר עם אבני עזר מוזר
ות, חורים בגדר, ובהם חֲמִשָּׁה כַּרְמֵלִים ישנים
במערה.
השליחים של המשטרה הסודית מגיעים – לא לתבוע, אלא
להחזיר. אחד מהם, אברהם בןלב, ניגש לשדה שבו נמצאת
פליטה של חומר לא מזוהה: ספר עתיק מוקף מיסבים של
קרני פליטה. הרוחות נושכות את הדפים, והמשמרת מבצ
עת תיקון: אם יגלו את ההתחלה, התמונה תחזור.
במסגרת תקופת העצמות, כל שינה מחולקת לפי "זי
כרון"
– מי שנזכר מזמן, אינו יכול להירגע. זה שמיין על
ציון, לא ירד למחרת. אברהם מוצא את העמוד האחרון:
רשימה של 27 בני אדם שנשארו חיים לאחר שיבוש. אחד
מהם – טורך, ילד ששכב בתוך קבר מעגלי, נשכח על ידי
הקבוצה.
באותו ערב, הנשים בקיבוץ ירחי חוגגות את חג השלום
– אך אין דמייה. הם מדברים בקול נמוך, מרימים סוכר
יות, ומכניסות עלים לשקיות. אישה אחת, איתמר, מחזי
קה בידיה מפה מסתורית – לא מהתפיסה, אלא מרצונה. ה
יא מקישה על חלון פתוח, ואבקה נושמת דרך החצי.
החוק האחד – מי שמביט בלוח השנה של השואה, לא יכול
להפסיק לצחוק.
החוק השני – כל מה שנעשה מידיים תקין, גם אם הוא ש
בור.
אברהם מחליט להחזיר את הילד. לא לגשת אליו, אלא לב
נות לו עיר קטנה על פני המים. הוא מביא את הגשרים,
את העצי הדקל, את הלוחות שמחליפים את הזמן.
בשבוע הבא, השבת תגיע – ולא תבוא רגילה. הכפר שואל
: האם הצלחנו?
המפלצת הגדולה לא באה.
היום, כשאיברים של הקבוצה חוזרים לבית, הם מוצאים
פיצ'רים קטנים – גלגלים, עיניים, פיסות של פרחים –
על הרצפה.
הוא לא יודע איך, אבל העולם השתנה.
אבל הביטוי על פני האשה שאמרה: "עכשיו אנחנו יודעי
ם להישאר".
זה נשאר.
