בשנת 1937, עלייה מאתיופיה מגיעה לקיבוץ חורפיש, מ
ושבה הומניטארית שנבנתה על ידי צעירים פלסטינים וה
ונדסים ישראליים. היא מותאמת לעבודת כרייה, אך מתק
רבת גם למחזור ההכשרת המוסרית של הקיבוץ – מפגשי ק
בלה יומיים שמתמקדים בהרמוניה בין תרבויות.
העליה פועלת עם דוברת הקיבוץ, שרה, אישה חרדייה בת
מזרחייה, שתנהלה קשר עם מנהל האדמה, אלון, ילד תל
אביבי מזרחי. כשהעליה מגלה שהשיטה להכשרת הקיבוץ
לא רק משלבת את התרבות הפלאסטינית, אלא גם מחזירה
לחיים את מסורות קבלה מוזרות מתקופת העבר, היא נתק
עת בין מצבייה לבין האמונה הנueva.
המצב משתנה כשעליה מביאה עםיה ספר עתיק, שנמצא במש
פחתה, שמכיל רמזים לעבר לא מוכר – מסעות של תובעים
מזרחים שנסעו למצווה בזמנו של המנדט. הרגע שבו הי
א חושפת את הספר לשרה, יוצר סערה: שרה חוששת שזה י
גרום ליצירת גבול רוחני בלתי ניתן להתביעה, בעוד א
לון רואה בו הזדמנות להרחיב את ההכשרת.
העליה נאלצת לבחור: האם לשמור את הספר בסתר, או לח
שוף את מה שכתוב בו – ולמי? הבחירה שלה יוצרת סדק
בין הקיבוץ לספריות, בין תרבויות, ובין אהבה אסורה
לאמונה.
בסיום, הקיבוץ מחליט להקים מרכז ללימודים משותפים,
אך בלי הספר – הוא נשמר בידי העליה, לבדה, בערימת
עפר בשדה המדבר.
