סוכן מוסד בשם דביר נשלח לקיבוץ חורפיש, בשנות העש
רים של המאה ה20, בעידן שבו עלייה והגירה היו לא ר
ק תנועה גאוגרפית אלא גם אידאולוגית. הקיבוץ, שהוק
ם על ידי חלוצים מזרחיים, היה מודרני במשמעו אך עד
יין נשמר תחת השפעת מסורות עתיקות.
במהלך שירותו, דביר נאלץ לעזור להקים מבנה תיאטרון
בלב הקיבוץ, אך במהלך הרענון, הוא מצא ספר עתיק ע
ם כתובות יד שנמחקו חלקית. כשהוא פתח אותו, רוח עת
יקה – או מה שנחשב ככך – פקחה את דביר. הוא החל לר
גוע את הלילה, לראות צללים שלא שייכו לעידן.
המיסטיקה יהודית התפרצה לחיי הקיבוץ. תלמידים בזקו
רים קראו את השמות של חלוצים נעלמים, ובחנים נמצאו
עם סימני קבלה. דביר, שבמקור ניסה לפספס כל דבר ק
שוף, נאלץ להשתלט על הסיטואציה. הוא זכר את הפקודת
המוסד: "לא להערער על מסורות ישנות".
במהלך ההתנדבות בקיבוץ, דביר התקרב לשחקנית מזרחית
בשם נועם, שהתמודדה עם היחסים בין חלוצים מזרחים
ויהודי אשכנזי. היא הציגה לו את טקס ההקרבה השנתי,
שבו קיבוצניקים עוצרים את הזמן במיניות משפחתי.
כשהרוח החלה להשתלט על הנשיים בקיבוץ, דביר הבין ש
מדובר באירוע לא סתם. הוא השתמש בידע מוסדי כדי לא
תר את המקור – ולא מצא אדם, אלא חלום שמתנשא מעבר
לזמן.
במהלך חצות, דביר ניצל את הזדמנות להפגוש את נועם
במדינת המנזר, שם הם חקרו את הספר המסתורי. הם גיל
ו שהוא נכתב בידי חלוץ מזרחי שניסה להגן על הקיבוץ
מפני עימותים עם ערבים.
הרוח עצרה כשדביר העניק לספר את שמו האמיתי – "הצי
בור" – ובכך ערך את המשמעות שלו. הקיבוץ חזר להיות
מקום של עלייה והגירה, אך不再是 under the shadow of
the past.
המיסטיקה יהודית הפכה לחלק מהסיפור, אך לא יותר.
