הסערה מתפרצת על גבעות הגליל. קיבוץ חלוצי נבנה מע

ל שדה עלייה פустיק, אבל השדה הזה אינו של בני אדם

– הוא של מכונות. הכוח האנרגטי שמאפשר תקווה ועבו

דה קיבוצית נעלם, והכפר מתבסס על תקווה אינסופית.

רק שהתקווה הזו לא עובדת anymore.

ליאורה חזרה בתשובה מירושלים. היא עברה את הסימן ש

ל החרדים, התפילה, והציבור – ועכשיו היא רוצה לחיו

ת בלי כל זה. עם יד על לב, היא מצטרפת למגזר החובר

ים את הקיבוץ לשדה הפוסטתורמים, מקבלי אנרגיה ממקו

רות אידיאולוגיים. אבל מה שהיא מוצאת שם לא דומה כ

לל למה שהיא חשבה.

המגזר לא כנסים, אלא מחזורים – טכנולוגיה של מדע ה

בדיוני, שמעדיפה מערכים על פני אנשים. ליאורה מוצא

ת עצמה בתוך מעגל של חיזוק ציוני, שבו התרבות הלא

יהודית מוחללת. היא מנסה להסביר להם שהציונות שלה

שונה – היא לא מאמינה במדינת חלום, אלא במדינה ממש

ית, עם חומות, חוקים, ואנושיות. אבל המגזר לא שומע

.

בשעת השבת, כאשר הכוחות הבדיוניים נעצרים, ליאורה

מוצאת את עצמה לבדה במטבח. יש לה סכין, יש לה דיו,

יש לה תחושה של חוסר ביטחון. היא מביטה בשדרה של

הגרעין, שהוא גם לא בן אדם, וגם לא אל. היא שואלת

את עצמה: האם זה באמת אפשרי להיות ציונית בלתי ציו

נית? או שאולי התחלה הייתה תמיד רעיון שגוי?

המגזר מתפרק. ליאורה מפסיקה את ההתנדבות. היא לא י

כולה לחיות עם הבדל בין ציונות לתקווה. היא חזרה ב

תשובה – שוב.