שעות של חצות

בפינה המערבית של תל אביב, בשעה 2:17 בלילה, נהג מ

ונית בשם דביר קפלן זורק את הפחית האחרונה של פילט

ר ופותח את הדלת. רכב משומש עם סיגריה מעורבת מתנש

א על הכביש. ברגל ימין שלו יש תליון מבריק מהשנה ש

עברה, והימנית – צלקת מהתפרצות כדור ברזל בזירת גב

ול.

הוא מפגש אישה לבושה בשמלה שחורה עם גב כותנה. היא

מצביעה על מדפסת מודרנית שמספקת תעודות זהות לפלי

טים. "אתה צריך להדליק נר," היא אומרת,

בלי להביט

בו.

דביר לא מבין. הוא מסתכל על האישה, על התמונה באחו

ר – עיר עתידית שמציירת כיבושים על הקרקע. במדפסת,

לא מופיעים פנים אלא רק תעודות. הוא נאלץ להדליק

נר, אבל במקום להכניס אותו לתוך קופסת פטמת נרות,

הוא מכניס אותו למדפסת.

המדפסת נדלקת. מתוך הצללים נצמדת תמונה של אדם עם

עיניים חומות. דביר מנסה למחוק אותה, אך הצללים מת

עקשים להישאר.

היום שלאחר מכן, דביר רואה את האישה בכל מקום – בה

תחנה, בבר, בטבע. היא תמיד מחזיקה עמוד קטן עם טקס

טים מקולקלים. "דת וחילוניות," היא אומר

ת לו פעם א

חת, כאילו היא יודעת שהמילים יдут ללבו.

בשעת חצות, דביר מגיע ליעד – אתר בנוי על קרקע עמה

, עם שערים של אלוהים עתיק. בתוך השער, יש חלל ריק

עם מתקן מוזיקלי מתקדם. האישה עומדת שם, עם תפילת

חצות בספר שלה.

"אתה חייב להקשיב," היא אומרת. דביר ניס

ה להקשיב,

אך הקול לא היה שלו. זה היה קול של כל מי שבא לפה

לפני כן.

בסיום, דביר מצא את עצמו עם תפילת חצות בידו, ועם

מתקן מוזיקלי שמאפשר לנגן רק אם אתה יודע את השפה

העתיקה של הקבלה.

העולם השתנה.不再是任何人的梦。