הברית הלאחרונה

בשנת 1953, קיבוץ מערבי קטן ניצל מהצלחת חקלאית מו

פלאה. כל תושב לו שדה, אך אביו של יוסי רבין, קיבו

צניק זקן ששירת בשורות האדמה, הרגיש משהו לא צודק

בדימוי הזה. הוא שמר על תעודת זהות ישנה, עם סימן

מסמך מבית השכינתי – סימן שמראה שאיש לא היה צריך

עוד להחזיק.

היום, השרשרת הפכה למסגרת. פקידי צה"ל הגיעו לבקש

דיווח על כרי נחושת מצפון הקיבוץ, שנמצאו בסמוך לש

דה העפר של משפחת רבין. יוסי התנגד. הוא ידע שהחומ

ר הזה לא שייך למדינה – הוא שייך לאחד המגזרים הסו

דיים שבצומת דרכים.

השבוע הבא, הבחינה בקיבה החשובה שלו התפתחה לאירוע

מלחמה קטנה. קבוצה של חרדים, שראו בזיהום הנחושת

סימן לעלייה מהשואאה, פתחה תקיפה על מחסן חומרים.

יוסי, למרות גילו, נאלץ להגן על הפקודה.

במצב של עייפות, הוא חש את היד של אחד המגזרים – ג

בר צעיר שמכבד את ההיסטוריה ההלניסטית והאסלאמית –

משתלשלת מתוך המערה. הם חצו יחד את הסלעים, ובעוד

ם עלו, יוסי הבין שהתנועה הזו לא הייתה חלק מהמלחמ

ה, אלא חלק מהשאלה: מי יגדיר את המדינה?

הוא חזר לקיבוץ עם תיעוד צילום של המערה, אבל גם ע

ם יד אחת פחות – נטולת אצבע, שהוקחה בתקיפה. הפקוד

ה של צה"ל הגיעה למתחמים, ובעודם חיפשו אחר הרעל,

יוסי ישב על הפסגה, עם צל של עננים מתנפחים מעל לב

ארות של חומרים בלתי מוכרים.

הקבוץ לא נפל. אך ההיסטוריה שלו השתנתה.不再是 קיבוץ,

אלא נקודת מוצא למשהו אחר.