המפתיע הוא שהקונצרט בפארק רבין התארגן בשיתוף שגר
ירות ארה"ב. כולם חשבו שזה סיום עונה של תקווה. אב
ל השעון עצר בדיוק בשעה 21:07 – זמן שנבחר לאקראית
. קהל האלפיים נותר ללא הגנה, והאוויר היה מלא באב
ק מהחצות שהטילו גג הסצנה.
שף מסעדתי בשם דביר עבד במטבח של בית הספר למחירים
נמוכים, ליד שדרות החרדים. הוא ידע כל דבר על אוכ
ל, אבל לא על ארגונים ציבוריים. עד שהגיע לשם, הוא
כבר לא שף – אלא צופה על מסעדתו, שנדמה להישאר רק
כצל.
המשטרה ניסתה להסתיר את הפיגוע, אך דביר זכר שהיית
ה לו נערה בת 19, נערה שמחייכת תמיד, שיצאה להפליג
בעלות על ים המלח. היא לא החלה להשתנות רק אחרי ש
הביאה את הקפה שלה לשעבר.
במקרה המוזר הזה, מדע הבדיוני הצטמצם לעניין אחד –
איך אפשר לברר אם האיש שעמד מול העיניים שלו היה
חבר או נחש? כי כאן, בזמן הזה, הבין אדם יכול להיו
ת גם זה וגם זה. לא היו חוקים ברורים. לא היו סימנ
ים.
הוא התקבל לתפקיד בסוגיה של מילואים – לא בגלל נטי
יה פוליטית, אלא בגלל הנשמה שלו. שם, בין לוחמים,
הוא הרהר על בגידה ונאמנות, ועל זה שאיש לא באמת י
ודע מי הוא עד שהוא נtested.
האומתנים נפלו. הדלק היה נעלם. ולא היה מי שתלוש א
ת השרשרת. רק דביר ידע איפה היא נגמרת. הוא הלך לא
חור, לאורך הסצנה, דרך השיחים שדרכם עברו חוטי חוט
פים. ואז, ברגע שבו האור נכבש, הוא קרא את השם שלה
– ומצא את הפינה האחרונה, שם לא הייתה מילה כלל.
הוא לא רצה להישאר חי. אבל משהו בליבו אמר שהרעיון
של נאמנות יכול להיות גם אמיתי, גם אם אתה לא משו
כנע בעצמך. הוא נשאר. והוא ידע.
