הסערה האדומה סגרה את שדרות תל אביב. קבוצה של 15
חיילים חסרי אמינות, חלקם מצה"ל, אחרים מהג&#
039;יוש, ו
כולם עם רישיונות מזויפים, נאספו במערת ברמת גן. מ
פקדת הפלוגה, אורלי, ייבשה את כפות ידיה על טבלה ש
הציגה את תכנית "מסע למדבר". כל אחד היה
חייב להיש
אר בצד שמאל של הכביש – כלל לא תקף בהרמוניה.
החוק היחידי שהתקיים שם היה: מי שיעבור לגדה השמאל
ית יתפס. הסעיף הזה נכתב על ידי דוקטור לנדאו, מדע
ן מוזיקלי שניסה להקים חברה חדשה. הוא אמר שאורלי
תוביל את המסע – כי היא רק לא ידעתי אם היא נאמנה.
בשבוע השני, אחרי שהגיעה למדבר, אורלי גילתה שמשהו
לא עובד. המים התפזרו באוויר, והרוח החזקה יותר ч
ем במפות. הדוקטור לא זכר את החוק היסודי: "המים ל
א יכולים להיות מופנים לכיוון מזרח". זה היה התחלה
של מבנה חדש – עולם שבו הזמן משובץ מחדש כל שעה,
והרוח מקדם או מתרחק לפי רצון האדמה.
החיילים החלו להרגיש את ההבדל. גבר בשם עומר, שנחש
ב לנאמן, פלש לגדה השמאלית. אבל במקום שתפסו אותו,
הם פשוט נעלמו. זה לא היה תופעה אפשרית בโลก הישן
. האדמה לא הייתה מוכנה להיפרפר.
אורלי קראה לכול, ומי שלא היה נאמן נעלם. היא עצמה
נותרה, כי נאמנת. אבל לא כל כך – כי גם היא חשה א
ת הכוח של הניצוץ. היא חיפשה את דוקטור לנדאו, אבל
הוא כבר לא היה אדם. הוא הפך למשהו כמו שדה דרמטי
קה, שמתפשט בכל כיוון.
היום האחרון, היא עברה את קו המים. לא בציד, אלא מ
תוך הכרה. ברגע שעשתה זאת, העולם השתנה. הريוח נעצ
ר, והרוח נשמטת. הדרמה שנותרה הייתה רק סילhouette
של מה היה קודם.
אורלי לא חזרה. היא נשארה שם, כחלק מהעולם החדש. ה
נאמנות שלה הובילה אותה לשינוי, ולא להישרדות.
