הבית הכבוש על ידי צבא עירוני יושב על שולחן ריק,
חסר תבלינים. הסניף של הקיבוץ נסגר, והגבעות סביבו
עלו לשלל. כל השכנים נעלמו, חוץ מהאישה הזקנה עם
המנוף שצופה אל האזור הריקים.
היא מוכנה לשוב לקיבוץ, למרות שאיש לא אמר לה שזה
עוד קיים. היא אוספת את המלוכלכות שנותרו – פירות
יבשים, כפפות מוזלות, חלון שבור. במחווה של מסורת,
היא גורמת לעצמה לנוע ברגליים, כמו שהייתה עשויה
להיות כשהיא בת עשרים.
בזמן שהיא מתרחקת מהשכונה, היא מגלית שדה מינרלי נ
פוח בקרבת מתחם מדברי. הניצוץ של חשמל מתפרץ מהאדמ
ה, ומכאן נוצרת רשת אוטומטית של אמצעי ציוד. היא מ
צליחה לצבוע את העיגולים הסדורים, אבל לא הבינה את
החוק: כל מי שמשתמש בשדה הזה מתחבר לרשימה של צבא
עירוני.
בפעם הראשונה מאז שנעקרה מהשכונה, היא מרגישה צל ש
ל עניין. היא מציינת את עצמה בזירה, אבל הצבא עוצר
אותה בדרכו. הם דורשים שתחזור למחנה שכולו רק זרי
ם. היא לא מוכנה להיסגר, אבל גם לא יכולה לחיות לב
ד.
בבוקר, היא מוצאת עצמה בצד השני של ההרים. שם, בלב
אזור שנקרא "הר תבל", יש קיבוץ חדש. הוא
לא מושך
את הידידות של ה cũ, אבל הוא לא ציני. בכניסה, היא
רואה אדם שמציע לה להצטרף לשעות תכנון. הוא לא מד
בר על דת או חילוניות, רק על מה שמגיע.
היא מחליטה להתיישב. היא מתחילה לעבוד באדמה, אך ב
רגע שהיא מגיעה לרצפה, היא מרגישה את הצללים של הד
ורות הקודמים. היא מרגישה את הקולות של אנשים שלא
נותרו להם שמות. היא מפסיקה להרגיש את הרגשות של ח
ייה, ומתחילה להרגיש את הרגשות של אחרים.
בסיום היום, היא מוצאת את עצמה מושכת את העיפרון ש
לה. היא כותבת את השם של הקיבוץ החדש, אך לא את הש
ם שלה. היא מוחקת אותו, ומעבירה את הכתב לאותו אדם
שמציע לה להצטרף.
היא לא תחזור לשכונה. היא לא תיכנס למחנה. היא לא
תבקש ספורט. היא פשוט תמשיך הלוך ושבו, בחריץ שבין
מה שהייתה ומה שיקרה.
