הסערה החלה בשעה שלוש לפנות בוקר. רבי שכונתי, יוס

י ברקאי, התעורר מהשינה שלו באוהל הקיבוץ שבעי ג'ר

דה, רק לגעת בטלפון שהצטבר שם מזמן – נداء דחף מפק

דת המילואים. החרדים לא היו חייבים לשרת, אבל כשיש

עניין של אדמה ועם, הם קוראים גם להם. הוא נסע בל

י להיראות, בלי לגלות לאשתו, שרה, ובלי לספר לנכדו

דביר על הסיכון שבאו.

הפיכה צבאית תפסה את המדינה בחצי הלילה. תחנות הדל

ק נסגרו, תאי המגע נשררו, והאזרחים נותרו עם פחות

משמונה שעות של מזון. רבי שכונתי, עם מוסר חסד שחב

ר לו את הרפתקה, החליט להוביל קבוצה של חברים מבית

הכנסת, כולל סבתא של דביר, לסיוע במחנה החרדי שבח

יפה. הם חצו את העיר, אך הגעתם רק אחרי שהמגפה כבר

החלה להכות – חולים, תרופות מעטים, ומשטרה שאיבדה

את הכיוון.

במהלך הדרך, יוסי נתקל במשפחה ערבית שחייה בסמוך,

מיגדל ובניו. הם גם לא היו מחוברים לשום מוסד, אלא

השתמשו בהקשר של שכנויות משותפות. מיגדל הציע לו

לחצות יחד, אך יוסי ניסה להתנכר. פערים חברתיים, כ

מו קירות חלודים, חיברו ביניהם. הוא ניסה להימלט,

אך הבין שהוא לא יכול – לא כשהדרך נעולה.

במקרה שנראה מקריא, דביר חצה את האזור לבד, וחיפש

את אביו. הוא מצא אותו במקום שבו התחילו ההפגנות –

מול בית הכנסת, עם כיתוב: "אין עוד מקום לאדם

". י

וסי ניסה להגן על עצמו, אך דביר הרגיש את הזעם של

האדמה, את הכאב של השבת, ואת הבדידות של אביו. הוא

רץ לעזרתו, ולא התקיים ממנה.

הסערה הסתיימה כשהשמש זרחה. יוסי נותר עם סבתא של

דביר, שמנסה לנקות את הנזקים, עם דביר שמתעקש להיש

אר לצדו, והעם שחזר לשלומם. רבי שכונתי ידע שהתנוע

ה שלו הייתה חלק מדבר גדול יותר – לא רק של צה"ל,

אלא של כל מי שמנסה להחזיק את האדמה הזו, גם אם הי

א לא שייכת לו.