הסערה של 1948 מתפוצצת באדמה הפוסטאפוקליפסה: שדות
אגרוף התפוגו, כל צינורות החשמל נשברו, וישראל הפ
כה לחצי פלשתינה סמוכה לעיר העתיקה שהתקדמה למזרח.
הגזעיות של הצליל החשמלי נעלמו, המטרות האנרגטיות
נפרצו, והאוויר נהפך למסילה של דמיון – כולם ישבו
בהרבה בשעות הלילה, מבטחים בצל.
בקריית שמונה, בעיירה הקטנה שנותרה מחוץ למסלול, ע
בד בן ערבית חמשים שנים חיה בליל שבת. הוא היה אחד
מן ה"גברים" – קבוצה של מי שהובאו להימנ
ע ממגע עם
שוטרים או טייסים. הם לא נקראו לפי שם, אלא לפי ת
פקיד: "הכותב", "המתנפח", &qu
ot;הצופה". אחד מהם, שייקף
לו לאסוף פליטה משלוחים, ניצל את הסערה כדי להיעל
ם.
היא, נעימה, בת עשרים ושבע, ילדה של משפחה חרדית ש
הלכה לעיר – עלה במקסימום לתל אביב, ישבה בבתי מלו
ן בחרם, חזרה לארץ דרך קיבוץ עירוני. היא רצה לשכב
עם מילואים. לא באה לשם אהבה. אלא בשביל לחזור לא
דמה שלא קראה לה את שמה.
היא מצאה אותו בצד הבית של גשר הים – רגע לפני שהש
מש הפסידה. הוא יושב על גג, מניח יד על אבן חרס, מ
ביט במציאות. אין לו מערכות, אין רדיו, אין גלגלים
. רק לבוש של חלוק מילואים שמאחורי הרצפה של הקיבו
ץ.
היום נאמר שאותו יום, כל בני העיר שוגרו לסיום מסי
בה במקדש הרוח. זה כבר לא שלושה, אלא שלושה עשר שע
ות. השבת נפסקה. אבל השקט לא.
היא קמה מהשעון, תפסה את ידו, ולחשה – לא במלים, א
לא בקול של תחושה: "אנחנו לא יודעים מה נישאר אחרי
זה."
הוא לא ענה. הוא רק תפס את ידה, ודחף אותה אל הצל,
ברגע שהזרם האחרון נגמר. ההתרסקות של התחנה האלקט
רית במרחבים התפוצצה ברוח, ולא כמו שמעו – אלא כאי
לו משהו ירד מהשמים.
היא ניצחה. הוא לא אמר דבר. אבל בלילה הזה, הצל של
השבת נמשך עד שאפשר לראות אותו – לא דרך השמש, אל
א דרך הביטוי של עיניים שראו אחת את השנייה, ולפני
שהאור הנפלט מרחוק התחיל לשוב – שיחרר את המחשבה.
כל מה שנשאר – שעה של שלום שלא הייתה חלק מהתוכנית
.
ההתרגשות של השבת.
האיש הערבי.
החיים של קיבוץ.
והאם זה באמת התחיל?
לא.
זה נגמר.
כאשר הלבנה חזרה, ונראה שפעם אחת, מין של כדור קטן
נופל מרקיע.
וזה לא נמחק.
