בפינה הדרומית של נחל ערוגות, קיבוץ קטן בשם אגוזי
עץ הפך למרכז של תסכולים. הקיבוץ, שהתבסס על יישו
בים מזרחיים שהגיעו בשנות העשרים, התפתח למקלט צבא
י לאחר המלחמה. אבל כשחייל קרבי מהכיתה ה15 של חיל
הנ"צ, דביר גורן, מגלה את גופה של נערה מבוגרת, נ
חקרת משפחתי מתחם הסתדרות השמאל, החתירה שלו מתערב
ת עם מערכות עתיקות יותר.
הנערה, יפהפייה ומכובדת, הייתה מנהלת מפעל עץ לעץ.
לפי מסמכים, היא נשבעה לא כוחות המושבה, אך עתה נ
מצאה עם זרעים של בריחות מחסום במדרכה שלה. דביר,
שגרם להזדהות עם חוסר הבנה של האוכלוסייה החרדית,
נאלץ לחקור מתוך שקט. הוא מצא תיקון שגיאה בתיקיה
– תיעוד על משלחת סודית של קיבוצים עירוניים, שניס
ו לקדם מוסדות חינוכיים בקהילות חרדיות.
החוק הלא כתוב: כל מי שיגלה חוטף רשת פוליטית מונע
ת ממסגרת הרשות, ייכנס לתוכנית "הפסקה".
דביר, שמו
כר עם סיכון כזה, התחיל לחשוד בקולות מקיפים – סוכ
נים צבאיים שמתגאים בעבודת ההיבטים שלהם, אך גם במ
שפחה שלו. אמו, ילידת ערים מזרחיות, התנגדה תמיד ל
חייליות; אחיו, שהשתחרר מהשירות, נסע לחול ושוב חז
ר כצלם אנושות.
ה압박 עלה כשהוא נתקל במכתב מידי שוטר, שמביא לו דוח
על חוקר אחר, שעשה את אותו דבר, ונעלם. דביר החלי
ט להתרחק מהיבוץ, אך נעצר על ידי חבר קבוצה צבאית,
שבחר לראות בו חוטף סכנה. במהלך חקירה, הוא נתקל
בסיפור של אמא של הנערה – שהייתה חלק מהקונגרס הקי
בוצי שהתנגד לשינויים במדיניות החקלאית.
המצב השתנה כשדביר פגש בחברת החרדים, שהיו עדים למ
פגש סודי בין נציגי הקיבוץ לבין מנהלי משרד הפנים.
הם הציעו לשקול פרויקט של בתי ספר משותפים, אך הנ
ערה הייתה נחושה שלא תשתתף. בלילה האחרון לפני החק
ירה, דביר חצה את השדה כדי לפגוש אותה – אך מצא רק
את הגופה, עם מסמך פתוח בידיה, מפרט את הסכם שנקר
א "תהליך האיחוד".
הוא שלח את המסמכים לרשויות, אך הפעם לא נעצר. במק
ום זה, הועבר לתוכנית "הפסקה", ושוחרר ל
לא פלילים.
בסיום, הקיבוץ נסגר לזמן מה, אך דביר חזר כמורה ב
בית הספר החדש – שהוקם במקומו.
