ברמת הגולן, 1943. חורף שוקע. רוחות מתפוצצות בין
העצים ומחמימות אדמה שתימנה לאכול. הקבוצה הפסיקה
לחכות. הארון הזה – תיבת שרות מתקדמת מהצבא הבריטי
– נפתחת ברגע האחרון. שבעה גברים נאבקים לעצור את
ההצצה: אחד מהם טרפה מידי כרס, שניים נחלהו משוטט
ין, אחרון נפגע בתקרית בהפרדה.
הפנטזיה לא נוגעת בסיפור. היא משנה את העולם: השמש
כבר לא זורחת. המזרח מניח אור חום על מים שנועדו
להיות קרירים. האדמה נגמרת באדמה שהיתה נשכחת. הרו
חות מדברות בשפה של חלב ורוח – לא מילה, אלא תחושה
של התקרבות למפלס שלא היה.
הישרדות במדבר אינה מודל שיעיל. היא תהליך של ספיג
ה: כפות ידיים מתחזקות משלל הבדידות, אך גם מתרחשת
חוסר החלטה. כל שעה שמאירה על פניה – זו תקופה של
ימי שבות. מפקדת פלוגה (שם: רחל) עוצרת את הנפילו
ת. היא מרגישה את המיקרוהשגרה: הליכה של 7 ק"מ תוך
4 שעות, שתה של מים שאפשר לשים במיני חלקי קריש –
זה לא שיר, אלא חוק חיים.
יציאה מהארון – לא מילה. זה שיא: כשנכנסו, היו ארב
עה אנשים רק. היום, לאחר שמונה ימים, הם שואלים את
עצמם: מי הוא זה שעומד מעבר לפנים? השריפה שקטה.
הרוח נוגעת בצוואר. אחד מהם – מפקדת – מבצע תיאום
של שתי שורות שנותרו: אחת לבניין, אחת לעדר.
החרדה הקיומית מתפשטת. לא מתוך דאגה, אלא מתוך תחו
שה של חוסר אינטראקציה עם מה שקורה. אין קול. אין
מילה. רק גלגלות של צעד, של נשימה, של תנועה של מק
ל. כשהגיעו לקצה, המים הסתיימו.
הכל נגמר ברגע שבו הצלת הביצוע – חזרה אל הארון. ה
וא נפתח שוב. הפעם, בלי מישהו.
אין שם.
אין שיחה.
רק מיכל מים יבש, ואחת של שבועיים על האדמה.
