הנהג מונית בן ארבעים ושבעה, דני, עובד בשדרות רבי

ן בשעה חמש בצהריים. התחנה שלו היא מרכז תל אביב,

מקום שבו צועדים פועלים, סטודנטים, חיילים וחזרים

מהשגרה. הוא נוטה לעצור ליד שדרת הצלב, שם יש בית

ספר ישראלי יסודי שמביא ילדים מכול העיירות. היום,

הוא שואל את הנהג אחר תקלה במנוע, אבל במקום אמת,

הוא מוצא שק כותנה שחור עם מפתחות, מסמכי זכאות,

ועיגולים של נחושת מוזהבים.

העיגולים מציגים תווים שלא מוכרים לו, ולא מופיע ב

הם שום דיווח על מבצע או מחקר ארכיוני. הוא מנסה ל

ברר אצל עורך דין ישראלי מפורסם, אך האחרון מתעלם.

רק אחרי שהוא שולח את העיגולים למוסד לתיעוד היסט

ורי, מגלה דני כי הם שייכים למחנה פלסטיני שנידון

בשנות השלושים.

הוא מתחיל לחקור בעצמו, ומאז הוא רואה אנשים שונים

– חרדים שמנסים להישאר רחוק מההיסטוריה, נוצרים ע

רבים שהתנגדו לציונות, ומזרחים שמעדיפים לא להזכיר

את העבר. הוא מגלם את עצמו בין הקבוצות, אך בכל פ

עם הוא מתקשה להבין את הגבולות שבין ההומניזציה וה

שכחה.

היום, דני מפגש בלב מערב תל אביב, מקום שבו פעם הי

יתה תחנת מים מוסתרת. הוא פונה לשם עם עיגולים, אך

במקום הוא מוצא בניין שנדמה כאילו נבנה עליו. כשה

וא פורש את העיגולים, הבניין מחליק לאחור, חושף תק

רה עשויה ברזל עם סמל של מדינת ישראל עוד לפני 194

8.

הוא מביט, מנסה להבין איך משהו כזה יכול להיות כאן

. בסופו של דבר, הוא מחליט להכניס את העיגולים למק

ומם – לא כדי להסתיר, אלא כדי להזכיר.

היום, כשאנשים חולמים על העתיד, דני מאמין שהעבר ח

ייב להישאר פתוח, גם אם זה יוצר פערים.