הסערה שטפה את תל אביב בסוף החמשים. גבריאל חזר מה
שירות לצה"ל, רזה ועם פצע שלא נ癈. הוא התגייר לחרד
ים, תכנן לעלות לקיבוץ, אך המורשת לא נמחקה. בשנת
1948, קבוצה של צעירים יישוביים עצרה את מסע המושב
ות, והם נעלמו. גבריאל היה אחד מהם — עד שהבין שזו
לא אגדה.
בשנת 1967, מועדון חצאיפינוקי בעיר העתיקה הפך לבי
ת חוסר סדר. בלש משטרתי, מתמחה בפלילים צבאיים, נש
לח לשם לבדוק על דיווחים על ארגון תתמימי. הוא זכר
את הקבוצה, את הצלב, ואת הדם שדרכו. אבל גם את הג
ופה שאבדה בזעם.
החוקרים של המשטרה חשבו שזה מקרה טיפשי: איש אחד נ
חנק בערימת אבנים, ככל הנראה בשוגג. גבריאל לא האמ
ין. הוא החליט להעמיק, למרות הכללים. כל רמז לצלב
או לפתרון שגוי ינעל אותו בחשכה. החקיקה הצבאית אמ
רה: "לא לשאול שאלות שמובילות nowhere".
הוא נשא א
ת זה כמו פצצה בלב.
בחצות, גבריאל מצא את השם של אחד מהצוערים — גרשון
, בן ה23, שנעלם ב1948. הוא קרא את התיעודים, ומצא
את הצלב. הוא גם מצא את הכתב — חתם על מכתב מוזנח
של גרשון, שבו כתב: "הם לא יוכלו להחזיק אותנ
ו".
הוא התקשר לחברו הישן, מילואים בקיבוץ, שידע יותר.
חברו אמר לו: "אתה לא חייב להרגיש כחלק מהסיפור.
רק תמצא מי עשה את הצלב הזה."
היום, בלב העיר, גבריאל עלה למסיבה קטנה. הצלב היה
שם, תלוי באוויר. הוא לא חצה את הסף. במקום זה, ה
וא לחץ על הדלת, והתחיל לספר את הסיפור. לא בקול,
אלא במילות מחקר, בתיעוד, ובמחשבה. הוא ידע כבר מה
יקרה: הצלב יישאר, והדם יישאר. אבל הפעם, הוא לא
יחזור לכאן.
החיים לא עוצרים. גם אם יש לך אכזבה.
