סבתא רחל עברה את הים ב1948, עם גופה של נערה צעיר
ה ולב של אישה שמתאמצת להישאר חיה. היא התקדמה לכי
וון קיבוץ חורפיש, מקום בו פעם חיו אחיה, לפני שהש
תחררו מהעומד הרך של האזור.
בכניסה לקיבוץ, היא מתמודדת עם גברים צעירים – חלו
צים דתיים מזרחיים – שעושים סדר בשמורות ומחזירים
את הקרקע לשימוש. הם לא מחויכים, ולא ממש מתעלמים.
הם פשוט לא מדברים.
היא מגיעה לבית הקבוצה, שם נמצאת הסגולה של משפחת
ברהלוי, משפחת אחיה. בסמוך לסלון, תחת כרית מוזהב,
ניצב צלב שחור קטן, עם תליון צהוב. סבתא שמה לב ל
עיניים של אחד החוללים, שהבחינו בה מרגע שהגיעה.
בלילה הראשון, כשהאורות כבו, היא מתחילה לחקור. הי
א מוציאה מהתיק את תיקון פתק ישן, שנכתב על ידי אח
יה, שכתב: "הצלב הוא המפתח, אבל לא כל מי שיחפש או
תו ימצא את ההודעה".
היא מנסה להיזכר באחיה, אך זיכרון השואה אינו נותן
לה נחמה. במקום זה, הוא מספק לה פרט חשוב: האח הא
חרון שביקר בבית, לפני שנסגר, היה אדם בשם חיים, ש
הצהיר שהוא "לא יתמודד עם סודות".
במקביל, החוללים מתחילים לשקול את התגובה. הם לא ר
וצים שהסיפור יגיע אליהם. הם מבקשים ממני (הממונה)
לערער את הסבתא, אך אני משקר – אני לא רוצה לפגוע
ברגשותיה.
במברמר של היער, סבתא מוצאת את הצלב, ומכסה אותו ב
חולצה. היא לא יודעת עדיין אם זהו סמל לציונות, או
למשהו אחר.
באותו לילה, אחד החוללים נעלם.没人能找到他。
他的名字被从名单中抹去，就像他从未存在过。
סבתא נשארת, אבל היא לא מצליחה להרגיש בטוחה. הצלב
לא הביא לה תשובה – רק חרדה קיומית, כמו שהיא חיי
תה всю đời.
