ברמת הגולן, 1943. חורבן אדמות בשוק העודף במחנה ש
ל צה"ל. כל אחת מהפירות השוקולדית נסגרת על ידי קב
וצת יהודיםעולים מאזור הריכוז – לא בגלל מחסור, אל
א בגלל רגע של תקנות: שילוח של מזון לכל מי שנחשב
"מעורב" בפעילות סודית.
השף, בן עשרים ושמונה, נולד בגבעת שמואל. עלה ממצר
ים באורח חזרה בקטנוע משוריין. אין לו סימנים של מ
לחמה – רק יד זקופה וצליל חוטם מוכשר במכונת הרכבת
הפסולת. הוא עובד במטבח של קיבוץ קרני עין, שם כל
טיפוס של מזון עובר דרך שיטה של "מיזוג ארץ&q
uot;. לא
מטרידה אותו אם זה קליל או לא – רק שהוא יודע שכאש
ר מוציאים את החבית עם התבלינים, הם נושרים את הבי
טחון של היחידה.
היום, תלתשלש, מתגלית תקנת חדשה: כל שף שעובר שבוע
יים מעבודה חייב לרשום את מעמדו בהיסטוריה של הייש
וב – לא רק מוצא מולדת, אלא גם את סדר המעורבות של
ו במבצעים. מילת הסתר נגמרת: "לא ניתן להיות בתפקי
ד שף ללא עדות".
הוא ממשיך, אך בלילה, מתגלה חריגה. בחרס של שוק, נ
מצא מכתב בפח: "האם אתה שף אמיתי? או רק סתם חלוף?
" – כתוב בכתב יד של ילד קטן, מנודה, חסר משפחה. ה
וא מחזיר את המכתב, אבל לא יכול להפסיק לחשוב: האם
היעלמותו של הילדה מצריכה ממנו להצהיר?
היום, יום שבת, מופיע במרפסת הקיבוץ. כל אחד שעובד
במטבח מועל על פני השטח. יש שם שלושה אנשים: שניי
ם מבית החרדים, אחת מתפלת על מזון אחרון. והשף – ע
ומד מול מיקרופון שאול מדוכן.
ההורים של הילדה המתועדת מופיעים. אישה שמנה, עיני
ה קפויות במדרגות. היא מבקשת לראות את הפה שלה – ש
מסתכל על הכלי. הוא מבקש לאכול. היא אומרת: "אין ל
ך זכות לבקש."
הוא עוצר. לא מדבר. רק מכניס את ידו אל תוך הכפפת.
מוציא את המכתב. מפריך אותו בקול רך: "אני לא רוצ
ה להיות שף. אני רוצה להיות אדם."
הרוח נעצרת. המטבח דוהר. החבית של הפיצה נפתחת. שו
ם דבר לא מוזן.
אבל המילה נאמרה. והיווה.
היום, לאחר שבועיים, מדווחים שחלקו של המטבח נסגר.
לא בגלל שיקול דעת – אלא כי אף אחד לא מוכן לשיר
את השיר של "האכילה".
אבל השף – יצא. לא נעלם. פשוט עבר לספרייה של תל א
ביב, שם חזה שיגרור מכתבים.
והפעם, הוא כותב. לא את המזון. אלא את הסיפור.
העולם לא השתנה.
אבל הקיבוץ כבר לא כמו קודם.
