בשנת 1937, בעיירה קטנה בלב האזור המערבי, חי מיסט
יקן מקובל בשם רחל אשל. היא נשאת את מסורת הקבלה ש
ל סבתה, שמתה בהשתלטות על האדמה בידי כוחות תקופתי
ים. רחל הרגישה שהמסורות של סבתה עומדות להתפורר —
והעולם סביבה מתחדש במהירות שלא מאפשרת לה לעצור.
בזמן שהעולים החדשים מבני נחל עלייה בנו בתים בגדו
לה, רחל חזרה מהעיר לאזורnatal מטעיה, שם פגשה בחב
רתה של ילדה צעירה, נועם, שבחר לשחק עם טכנולוגיה
שנחשבה מוזרה באותה התקופה — מצלמה. הנועם התלהב מ
האפשרויות של הרעיון, אך רחל הרגישה שהוא מנסה להי
פטר מהעבר.
היום שבו רחל ניסתה להעביר את מסורת הקבלה לנועם,
הוא עצר אותה באמצע דרכה למסדרון הבית, עם מצלמה מ
עוררת השראה באוויר. "את לא יכולה למחוק את ז
ה," א
מר. "זה לא רק צילום. זה עתיד."
המצב השתנה כשהעולים החלו לבנות גשר מעל הנהר, והמ
שטרה של האזור החלה להיראות יותר כמו צה"ל. רחל הר
גישה את ההבדל בין העבר והעתיד — בין המסורת לקידמ
ה. היא הבחינה שאנשים מתחילים לרצות פחות בקבלה, ו
פחות בשפות ישנות.
במהלך ערב אחד, רחל עברה ליד בית קטן בו גרה משפחת
חרדים. הם ביקשו שתישאר עם אותם מסמכים הקבליים ש
היא נשאת, אך היא אמרה לא. היא ידעה שזה לא המקום
להישאר.
היום التالي היה יום שבת, והעיר התעוררה בכיבושים
חדשים: תחנות אוטובוס, חנויות איטלקיות, רמקולים.
רחל הלכה אל מפת היערות, שם חיכתה להקה של עולים ש
עלו לציוץ. היא ישבה בצד, ולא אמרה דבר.
המקרה האחרון הגיע כשהיא מצאה בקופסה מטושטשת, מתח
ת לבית, את ספר קבלה משותק. היא פתחה אותו, ומצא ב
ו ציור של גיבור עתיק שמזכיר את עצמה. אך במקום לה
רגיש מושררת, היא הרגישה כאילו היא עומדת להתפרץ.
העולים החלו להקים בית חדש בקרבת מקום, והאוויר הת
חיל להרגיש שונה. רחל הבינה שהגיע הזמן לסיים. היא
ניגבה את הספר, ארעה את הקפה שלה, ויצאה אל העיר.
המסורת נגמרה. הקידמה זכתה.
