השעון נעצר בלב הרחוב התחתי של תל אביב. גברים יוש
בים סביבו, עיניהם מתבוננות באור הצללים שמתפוררים
על השטיח. אחד מהם, מזרחי בן ארבעים ושניים, מחזי
ק דף נייר ישן עם כתובת מוסמכת. הוא קורא אותו בשק
ט: "היום, 1947, כל מה שהייתם חושבים שידעتم על עצ
מכם יתפוצץ".
בלש משטרתי, רonen סלומון, פותח את דלת בית הספר ה
ישן שבו למד. מבני העץ קורעים את האוזניים, כמו אם
הם מכירים אותו. הוא לא בא לבקש прощения — הוא ב
א לחפש צדיק, מי ששמר את הגדרותיו במהלך השנים.
העולם הזה שונה. אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי הפ
ליטות, אחרי ההיבטים הקסומים של קבלה שמנסים להישא
ר סודיים. עתיק לא רק זמני — הוא מסגרת חדשה, בה כ
ל עמוד בתاريخ הוא מעשה שאסור למחוק.
בכיתה, רonen מוצא את עצמו מול ילדה קטנה, בעלת עי
ניים כחולות כמו הים בחורף. היא שרה שיר עתיק שנכת
ב על ידי חרדים בתקופת היישוב. רonen מנסה להבין מ
ה זה значит — האם גם היא חלק מהגידה? או אולי נאמ
נות?
החוקים השתנו. בתקופה זו, כל ניסיון לחזור לציון א
ינו מותר בלי אישור ממשלתי. אבל רonen לא צריך איש
ור — הוא צריך תשובה. הוא פוגש חבר לשעבר, בלש אחר
, שעכשיו עובד בשביל קבוצה מוסרית. הוא מציג לו את
הדף — והכול משתנה.
באותו הלילה, רonen מוצא את עצמו בתוך קיבוץ נמלים
, שם חיוך של ילדה מבוגרת מדבר אליו. היא אומרת לו
משהו על אמונות שלא היו לו. הוא לא מבין, אבל מרג
יש שהוא חייב להאמין.
הזמן מפסיק לרוץ. הגידה ונאמנות — שני צדדים של או
תהเหรיה. רonen מחליט להפסיק לחשוב על מה שהוא היה
, ולהתחיל לחשוב על מה שהוא יכול להיות.
השעון מתעורר למחרת. רonen יושב עליו, עיניו פתוחו
ת, ליבו רועם. הוא לא חזר לציון כדי לשרוד — הוא ח
זר כדי להרגיש שוב חלק מהעולם.
האידיאולוגיה שלו עדיין חסרה, אך הנאמנות כבר לא.
