הסבתא של האלמנה נמצאת בדירת קומה חמישית בטבריה,
עם תקרה לבנה ותקרה אדומה. הנהג מונית, יוסי, חזר
מטבריה לטלאביב עם סלסלת צ'יניאו, ריח של פירות טר
יים, ויום שהתחיל בשעה 7:15. הוא לא התכוון להתרשם
ממה שראה, אבל הסבתא אמרה לו "אם תבוא לכאן שוב,
תביא לי כוס תה".
בשנת 1943, הקיבוץ היה מקום שבו לא היו זמנים, רק
דרשות. הילדה שהגיעה שם עם משפחתה, ג'ולייט, לא יד
עה אם היא יושבת על השרשרת או על הפינה. הקיבוץ הד
גיש את ההתחלה — לא רק של מדינה, אלא של עצם קיום.
התחייבות לאדם אחר, לא לעצמי.
יוסי לא התכוון להישאר. הוא התנדב בקיבוץ בגלל שאמ
ר לו חברו "זה יהיה מבחן", ושאפשר להיפט
ר מזה בלי
בעיות. אבל כשהגיע לשם, הבין שזה לא מבחן, אלא בחי
רה. הוא לא יכול היה להבחין בזה בהתחלה — לא כשראם
את החוטם של החרדי הזקן, לא כששמע את המוזיקה של
השירים העבריים שמאזינים בתכנית הלימודים.
הקבוץ הדחף כל אדם לחשוב על עצמו כחלק מאיזה דבר ג
דול יותר. זה לא היה רק אידיאולוגיה — זה היה חוק.
מי שלא מאמין בזה, לא יכול לישב בספסל של המפגש.
יוסי הרגיש כמו ילד שמנסה להבין איך работает מחזו
ר המים במבואת. הוא לא היה מאמין באומנות, לא היה
מאמין בפנימיות, ולא היה מאמין באל.
אבל כשהוא התבקש להוביל מסע למשמרת בלילה, הוא מצא
את עצמו מול סערה. לא סערה של גשם, אלא של זמן. ה
וא חשב שהוא רואה את ג'ולייט, הגברת שנשארה בקבוץ
אחרי שכולם עזבו, עומדת ליד שער המסדרים. היא אמרה
לו "אתה לא צריך להיראות כמו מישהו שמכיר את הדרך
".
המצב השתנה כשזה כבר היה מאוחר מדי. החרדי הזקן, ש
במשך שנים לא שיחק ברגל, ניסה להוריד את יוסי ממעל
ית הבקבוקים. לא בגלל חיבה, אלא בגלל כלל. "אין מו
תר להרבות". יוסי הרגיש את היד של האדם הזה, חזקה
כמו בטון.
והכל הסתיים כשסבתא שלו אמרה לו, בפעם האחרונה, "א
תה לא צריך להיות פחד".
הוא חזר לטלאביב עם כוס תה, אך ללא סלסלת הצ'יניאו
.
